פופוליזם תחת אש: כך הפקרנו את ההסברה לטובת לייקים וסרטוני AI | לילך סיגן

מתוך כל הידיעות שפורסמו השבוע, קשה לדעת מהי האמת ומהי "בריאת מציאות" ממוחו הקודח של מי שכל תפקידו הוא לעבוד עלינו. ומתי ישראל תתחיל סוף־סוף להסביר?

לילך סיגן צילום: נתן דביר
זיו אגמון
זיו אגמון | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
2
גלריה

האם מישהו יופתע אם מתישהו נגלה שזו לא באמת הייתה ידיעה עיתונאית מרעישה על מחדל חדש בלשכה, אלא עוד ספין שמאחוריו בכלל מתחבא סיפור אחר? הרי מאכילים אותנו בספינים האלה יומם ולילה. ואולי גם לא יתגלה דבר. קשה לדעת בשלב זה, כפי שמיד אחרי אותו פרסום ב"בילד" הגרמני על "המסמך של יחיא סנוואר", לקח זמן עד שהבנו מה קרה. אנחנו חיים בעידן שבו אפשר להפיץ מידע מומצא לחלוטין, ולשחק בלהטוטי נרטיבים שלא שופכים שום אור על המציאות, אלא רק נועדו להתל בהמונים. עידן שבו הכללים שעד לא מכבר כיבדנו אותם כדי שנוכל לשרטט את השביל שדרכו נמצא במשותף את האמת, כבר אינם באמת מנחים אותנו.

במסגרת הנרטיבים אפשר גם לטעון במסמך רשמי של שר שמוגש לבית הנשיא, שחנינה חסרת תקדים לנתניהו במסגרת המשפט הכי שנוי במחלוקת אי פעם, תפעל "להסיר את עננת הפילוג ממדינתנו". זאת בשעה שברור שחנינה כזו רק תסעיר שוב את המדינה המותשת ותעשה בדיוק את ההפך. אבל במסגרת הפופוליזם מותר להגיד כל דבר מופרך.

למי אכפת?

פופוליזם הוא קשקושי מילים במקום מעשים, הצהרות פומפוזיות במקום הצבת יעדים, ושלהוב אמוציונלי במקום הישגים מוכחים. אנחנו בשיאו של עידן פופוליסטי להחריד, פרי הביאושים של הרשתות החברתיות ושל מודלים עסקיים מבוססי ויראליות. התוצאה היא שילוב של דמוקרטיזציה נפלאה של דעות, עם היצף של אינסוף מידע שבסופו של דבר מביא לחוסר יכולת להבין מה קורה. במקרה הטוב – יש אילוזיה של ידע.

אביר הפופוליזם. איתמר בן גביר
אביר הפופוליזם. איתמר בן גביר | צילום: יונתן זינדל פלאש 90

כפי שאמרנו, זה מופרך לגמרי, אבל בעידן הפופוליסטי – למי אכפת? אפשר להגיד הכל, ותהיו בטוחים שגם יגידו הכל, כדי לבלבל, להכעיס ולנסות לשטוף את המוח לכמה שיותר אנשים. כשמסביב נופלים טילי מצרר איראניים, זה הופך מבלבל ומתיש עוד יותר, אבל כאמור – למי אכפת? ישראל "התברכה" בפופוליזם כפול, גם כזה שמשפיע מבפנים וגם כזה שמשפיע מבחוץ, ובמסגרתו נושלנו בשנתיים האחרונות מתדמיתנו הטובה לא רק באירופה, אלא גם בארה"ב.

תדמית של מדינה היא לא מותרות, אלא בסיס ליחסי ממשל עתידיים. כשדעת הקהל הרחב מושפעת מטרלול הרשתות – הפוליטיקאים שנבחרים מתוך דעת הקהל הזאת מתנהלים אחר כך בהתאם לציפיות הבוחרים. השבוע הוצתו ארבעה אמבולנסים של ארגון הצלה בלונדון, עיר שאפשר כיום למצוא בה גלריות היפסטריות שמציגות "אומנות" שנראית כמו המסרים של גבלס, ומאשימות את ישראל בהתגלמות הרשע על פני אדמות. בבלגיה נשלחו השבוע כוחות צבאיים כדי להתמודד עם האיומים על שכונות יהודיות, ובאוניברסיטה קטנה באזור מוסלמי בקנדה פוטר מרצה שהעז לתמוך בישראל בפומבי, והוא סומן כדמות "מסוכנת" לסטודנטים.

למרות זאת, מערך ההסברה הלאומי שאמור לטפל בקמפיינים מטורגטים ברשתות, עדיין מוזנח. הוא מוזנח גם נוכח ההתפשטות החדשה של רשת דיסאינפורמציה רוסית־סינית־איראנית־טורקית שהחלה לפעול לפני המלחמה. אז מדוע מדינת ישראל עדיין לא נכנסה לאירוע של ההסברה? כנראה שלגורמי השלטון אין זמן להתעסק בפופוליזם הרעיל נגד ישראל, כי הם עסוקים מדי בפופוליזם המקומי שאמור לאפשר להם להיבחר.

להטיל ספק

לצד השפל התדמיתי חסר התקדים, חובה לציין שאנחנו לוחמים כתף אל כתף עם צבא ארה"ב כפי שמעולם לא עשינו בעבר. אז מה יכריע את הכף, בסופו של דבר, בעניין יחסינו הכל כך חשובים עם ארה"ב? קשה לדעת. כוחות הביטחון הישראליים הפליאו לעשות מאז 7 באוקטובר, וגם לכך יש אפקט תדמיתי בקרב מדינות ומנהיגים.

מתוך כל כוחות הביטחון, המוסד התעלה על כולם. ראשית, כי הוא לא היה מעורב במחדל 7 באוקטובר, בניגוד לצה"ל ולשב"כ. שנית, כי הוא הוביל את המבצעים הכי מרהיבים שהיו כאן אי פעם, החל במבצע הביפרים, דרך חיסול אסמאעיל הנייה ובכירי טרור אחרים, וכמובן חיסול כל צמרת משמרות המהפכה במלחמת שאגת הארי.

בימים כתיקונם, המוסד היה גאוותו של כל ישראלי, ובמיוחד של כל מנהיג בדרג המדיני. אבל הימים אינם כתיקונם. קשה מאוד לעכל את זה, אבל במסגרת הפופוליזם, אנחנו כרגע בעידן שבו מצוינות ביטחונית מאיימת על חלק מהפוליטיקאים. הם לא רוצים תחרות מדמויות ביטחוניות. לכן כבר ראינו לא פעם ולא פעמיים שאנשים שנתנו את כל חייהם לביטחון ישראל נרמסו תחת הפוליטיקה הדורסנית, שגורסת שכדי להאדיר את עצמך צריך להכפיש אחרים.

בימים האחרונים פורסמו פתאום ידיעות סותרות לגבי מה שחזו במוסד לפני המלחמה לגבי האפשרות להפיל את השלטון האיראני. היה מי שאמר ש"אי־הדיוק" בשרטוט מטרות המלחמה הוא לא אשמת הדרג המדיני אלא "אשמתם". האם גם במקרה הזה מישהו יהיה מופתע אם בקרוב יתגלה שמדובר בעוד ספין, שהפך לשגרה בבית היוצר של "בוראי המציאות" שעובדים על הציבור 24/7?

המוסד הוא הגוף שצבר הכי הרבה תהילה בשנתיים וחצי של מלחמה, ובצדק. קשה לעכל שיש פוליטיקאים שתהילת המוסד מאיימת עליהם, או פוגעת להם בפופוליזם. עכשיו, כשאנחנו כבר יודעים שאפשר לנהל מבצע השפעה עבור קטאר בזמן מלחמה, ולחזור אחר כך לעבוד בלשכת ראש הממשלה, כדאי שכל סיפור שמתפרסם מהז'אנר הזה יעורר אצלנו חשדנות. כבר אין לדעת מהי האמת מאחורי ההדלפות והספינים שהפכו לשגרה. כל עוד אנחנו שרויים במצב של פופוליזם פוליטי חסר גבולות, לצד עיתונות שטרם השכילה להתאים את עבודתה לעולם החדש, אין ברירה אלא להטיל ספק בכל. זה המצב.

תגיות:
בנימין נתניהו
/
איתמר בן גביר
/
לשכת ראש הממשלה
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף