אחרי הבוקר טוב של איראן וחיזבאללה, במטחי טילים, החלטתי לגרור את עצמי לסיבוב בתי קפה. את אהרל'ה ושלומי פגשתי ברמת אביב ג', כאשר קיבלתי התרעה על טיל־טילון לכיווני מאמש־מאמש. "התרעה חמורה", צפצף הסלולרי, וחיפשתי חניה. "בוקר טוף, קופל'ה", בירך אותי אהרל'ה. "גיהנדיקט (נגמר), הלכו להם 75% מהסחורה. אל תדאג עד ליל הסדר לא יישאר להם כלום". לא עניתי, כי לא היה לי מה לומר. "תגיד לי, אדון קוף", פצח שלומי, שבזמן הקורונה היה שר החינוך של הפרלמנט, אבל מאז הודח מתפקידו הרם. "אתם בתקשורת, כמה שטויות אתם יכולים לדבר? אין לכם גבול? יש מצב שתספרו לנו משהו שהוא גם נכון?".
השבתי לו שאני עובד על סיפור במיוחד בשבילו, בלעדי כמובן, שיש סיכוי רב שהוא יהיה גם אמיתי, אולי. כשנגמרו האזעקות באזור נסעתי לדני. הוא רכש לקפה אקווריום עם דגים חמודים, והסביר לנו שזה נגד עין הרע. הוא הודיע לי שחויבתי ב־100 שקלים, חלקי בהשקעה, כי אין מתנות חינם. עדלי אמר לי לא לשלם, כי זוהר, עקיבא והוא עצמו בכלל רכשו את האקווריום, ודני רק מאכיל את הדגים ושקית אוכל עולה 10 שקלים.
דני לא ויתר, לקח אותי למחסן והראה לי חבילות מזון שהוא רוכש לנזקקים. "כל חבילה 140 שקל, קוף, אתה חייב לקנות, נגד עין הרע וגם כדי לשמח נזקקים בארוחת החג". תרמתי לו. פולו ישב שם והתפוצץ מצחוק. "אתה כזה כבש, קוף, אני לא יודע מה לעשות איתך. אתה מאמין לו שהוא באמת מכין חבילות לנזקקים?".
אריק שישב מולו התפוצץ אף הוא מצחוק. "אתה יודע מי הנזקקים, קוף, משפחת חלפון, המשפחה של דני. אלה לא כמונו, הם טריפוליטאים, הם המונים. השקיות שהוא הראה לך, אלה אותן שקיות שהיו גם בפסח שעבר. גם אז תרמת לו, כי גם בשנה שעברה היית מטומטם, זה לא התחיל אצלך ממש עכשיו... חחח...".
שיניתי נושא שיחה. "תגיד, פולו, איך הולך בעבודה. מכרת כבר איזה דונם בשדה דב? משהו מתקדם?". "תראה, קוף, בבקרים כלב לא מטלפן. אחר הצהריים, הטלפון נהיה הרבה יותר שקט". נחנקתי מצחוק. זוהר ועקיבא הגיעו. זוהר הוא מנכ"ל פרומרקט, חברת הפקת אירועים גדולה. בינואר השנה הוא הבטיח לנו: "שנת 2026 תהיה שנה אדירה. יהיו לי ימבה אירועים, אני אסדר אתכם בחיים". אמר, ונסע לטיול של שלושה שבועות בפיליפינים עם אשתו. הוא סבל בטיול, כי הוא אוהב לטייל בבתי קפה ומסעדות, הטבע לא עושה לו את זה.
הוא עדיין אופטימי בסוגיית "השנה האדירה", שצפויה לנו. "אם המלחמה תסתיים בשבת, כולנו מסודרים". הבנאדם קיבוצניק לשעבר, ממש בלדה לנאיבי. איך תסתיים בשבת בדיוק? חיזבאללה עושה לנו סקולה־דה־רמי. ב־ר־ו־ר שאנחנו מנצחים, רק שחיזבאללה שיגר 600 רקטות, כטב"מים ופצמ"רים לשטח ישראל ולכיוון לוחמי צה"ל בדרום לבנון, ביממה אחת. וזה רק כי נגמרה להם הסחורה, כי אם לא הייתה נגמרת, הם היו משגרים פי שניים.
מרמים אותנו הפקר־הפקר פטרושקה. חטיבת דובר צה"ל זו פרטייה במהותה. כאשר אפי דפרין מופיע לי על המסך, מיד אני נתקף ב"נומה". הוא מדבר לאט ובשקט, כמו אלה שמאוסים עליי מתחום הפסיכו־פרטייה. "רון, אתה חייב ללמוד לשלוט בכעסים שלך. תנשום לפני שאתה מתפרץ. למה אתה שונא חגים? דבר איתי, ספר לי מדוע. מתי זה התחיל, אתה יכול להצביע לי על נקודת הזמן, על הטריגר?".
"אני יכול להצביע לך על נקודת זמן שהיא עכשיו. אני אלרגי אליך, אני מרגיש צורך להתגרד בכל הגוף, כי אני מתעב את עצמי כשאני יושב כאן ומקשיב בקושי לשרלטן כמוך, שמביט בי וחושב כמה אחוזים מהטיול שלך לקולומביה, אני אממן. אז אני אומר לך מה שאהרל'ה אומר לי: גיהנדיקט (נגמר). אין אותי פה יותר. טלפן לכיפוש שתעביר לך כסף בביט, תגיד לה שמיציתי אותך, את דובר צה"ל, את כל האולפנים בטלוויזיה, את כל הגנרלים והגנרליות שמומחים ומומחיות באיראן, הפרשוינים, המעריכים, הידענים שלא יודעים כלום, אבל מקשקשים עם הרבה ביטחון עצמי. רובם המוחלט שרלטנים כמוך, שבפעם האחרונה שהם פיקדו על משהו או מישהו, הייתה באייטיז. אם אתה אומר לי עוד מילה על פוסט־טראומה, אני מעיף את הכורסה המזוינת הזו מעבר לחלון. ואז אני אנשום עמוק. אני לוקח כוס מים מהתמי־4 שלך, תוסיף לחשבון בשביל כיפוש. חתיכת נוכל מניאק".
וואו, איך הרגשתי טוב אחרי הנאום הזה, ממש סטלה. ישבתי באוטו, הדלקתי סיגריה. ארבעה חודשים לא קניתי סיגריות, עישנתי רק "ינמס", סיגריות של אחרים. התחילה המלחמה, תם הטקס, אני כבר בחפיסה וחצי. זה הזכיר לי את התקופה לפני הכניסה ללבנון הראשונה. שנתיים לא עישנתי בכלל. אבל בדרך לנקודת הכינוס באליקים, קניתי 50 חפיסות טיים בעפולה. מכלום לאול־אין. כי ידעתי שזה הולך להיות סיפור ארוך, ולא טיולון כמו מבצע ליטאני ב־1978. כבר אז, כילד בן 23, הפנמתי שפוליטיקה זה דרעק, גם אם אהבתי את מנחם בגין, כי אבא אמר לי כל יום שבגין הוא לא מפא"י, הוא לא ייגע בקופה הציבורית.
הכתף כואבת לי. אחרי השיקום חזרתי להתאמן בשגרע מלאה. אבל זזה לי חוליה בצוואר. דורין, שמטפלת בי באדיקות ובצדיקות מלאה כבר שבע שנים, שלחה אותי לכירופרקטית. אז טלפנתי אליה ושאלתי אם אני יכול להגיע עכשיו. היא השיבה בחיוב. היא השכיבה אותי על מיטה של המרקיז דה־סאד ותקעה לי מרפק בשכם. ראיתי כוכבים וכוכבות. הצלחתי לבטא משפט: "תגידי, דוקטור, אני משתפר? כי יש לי עוד זרמים מהמרפק לכף היד". היא חייכה מעליי ואמרה "כן, יש שיפור. החוליה לא קופצת לי ליד, אני צריכה לחפש אותה".
וואו, איך התרגשתי. אומנם אני נרקב, אבל לאט. החוליה לא קופצת לה. היא אמרה שאשכב על הגב. תפסה לי את הצוואר, כי רצתה לעשות מניפולציה. "שחרר, רון. אל תילחם בי". זה באוטומט אצלי, לא בא לי שישברו לי את המפרקת ללא התנגדות. היא הצליחה, חסדי השם, והצוואר עדיין מחובר לי.
היא כרכה סביבי רתמה כמו של סוס עם אפסר לסנטר. "אני אמשוך עכשיו כלפי מעלה, אל תתנגד". יואו, מאיפה יש לאישה הדקיקה הזו כל כך הרבה כוח, חשבתי לעצמי, אבל פניתי לחסדי השם בלב. "אם אתה מוציא אותי מהסיוט הזה בחתיכה אחת, אני לא אוכל חמץ בפסח, אשמור כשרות בשביל כיפוש, ואשתדל להיות יהודי".
"כפרע, אני לא פנוי לקבלת קהל עכשיו. רק לך אני עונה. אני בדרך למיטה, יש לי הפרעות שינה. תהיי מרוקאית טובה ותתפללי שלא יהיו אזעקות. לעדות יש דיבור עם אלוהים, הוא מקשיב לכן. לארוחת ערב אני רוצה קציצות בקר עם תפוחי אדמה ואפונה ברוטב עגבניות, וחצילים במיץ עגבניות. תקני כיכר לחם לבן של פועלים, כי אני חייב להתחזק. שיהיה לך יום קסום".
בגלל מלחמת "שאגת החנינה", והקמפיין המביך של ששון גואטה ומירי "המחוננת" מאגם הדרעק, לתת מתונ'ס לאם האומה כמו להשיא משואה ופרס ישראל, משל הייתה אלה מהמיתולוגיה היוונית, ולא עבריינית מורשעת שהתעמרה בעובדיה, החלטתי שהגיע הזמן להפסיק עם המסורת הטיפשית של סדר פסח. כי זה באמת סתם. מה חוגג העם הפגום שאנחנו מבניו? את יציאת מצרים, את עשר המכות ושאר השטויות, שמדענים וחוקרים סותרים אותן אחת לאחת?
אז איני רוצה להיות חלק מהטמטום הזה, שבו ההיסטוריה האמיתית אינה מתכתבת עם המיתוס. זה אומנם סיפור שעיצב את העולם כפי שאנחנו מכירים אותו, באמצעות באבא־בובות שפסולים אצלי לכל דבר ועיקר. כי התורה האמיתית תמיד הייתה געלט־קוידש, חאפ־דה־געלט (חטוף את הכסף), גזענות לשמה ומהותה, שדורשת התמכרות מלאה לכל מצווה.
באפוס של יציאת מצרים מככבים עבדים מדוכאים, שפתאום בתנועה אחת של ההיסטוריה ואגדות עם, קמים ונוהרים אל הים שנחצה בשבילם, אבל המצרים שדולקים אחריהם טובעים. ספר שמות מנציח גבורה של עם שאין לו מה להפסיד. הכרוניקה תמיד משתמשת ביציאת מצרים כאירוע אייקוני שמלווה כל עם שמשתחרר מעריצות, ומשווה את תנועת השחרור ליציאת מצרים. עבדים בדרום אמריקה, אפרו־אמריקאים שהובאו לארה"ב כדי לשמש כעבדים וכקוטפי כותנה. מתקוממים בפריז, במוסקבה ובהוואנה. כל אלה שרו בכל שפה "תן לעמי לצאת".
אבל האגדה וההגדה לא מסתיימת רק בחציית הים, שמתכתבת עם גאות ושפל. גם בתוך המדבר ובתוך העם עצמו יש גרסת במאי אכזרית. אלו שסוגדים לעגל הזהב נשחטים בידי אחיהם. בארץ שקוראים לה "המובטחת" חיים בני אדם ילידי המקום: יבוסים, חיתים, פריזים ועמים רבים אחרים. לא שאלו אותם אם הם רוצים להיות חלק מהאירוע החדש של הגעת היידעלך לארץ הקוידש.
התורה כמובן אינה מתנצלת על כך, כפי שכתוב בספר שמות, פרק כ"ג פסוק ל"ב: "לא תכרות להם ולא לאלוהים שלהם ברית". איסור חמור על בני ישראל לכרות שותפות עם שבעת העמים ששכנו בארץ כנען, כדי לא לייצר חלילה עבודת אלילים, או כל עבודה זרה אחרת. כן, ככה זה, מותר לעבוד רק את הבאבא־בובות. כך תנועה של שחרור הופכת את עצמה לתנועה של כיבוש.
רוב המדענים שחקרו את יציאת מצרים מטילים ספק באמיתות התרחיש המסופר, אבל קשה למחוק אותו מההיסטוריה. גם סיפור עשר המכות לא מתכתב עם מחקרים מדעיים. מים מזוהמים יכולים להסביר בריחת צפרדעים מהמים, זו תופעה מדעית מוכרת. מחלות כתוצאה מחרקים היא אפשרות של שינוי אקולוגי. החושך הוא תוצאה של אירוע וולקני בכרתים, שהתבטא באבק שחור וסמיך. ומכת בכורות, איך בכלל ניתן להתייחס לאירוע ברצינות? איך מוות יכול להיות מדויק כל כך וסלקטיבי? הטבע אינו פועל כך. הטבע הוא כאוטי, לא תיאטרלי. סדר מושלם של אירועים יכול להיות רק בתיאטרון, לא בטבע. עשר המכות אינן אוסף מקרי של אסונות, אלא יצירה ספרותית שאומצה בחום. שלוש קבוצות של מכות, מבנה חוזר והסלמה הדרגתית, עד לשיא כאוטי.
אוקצור, אי לכך ובהתאם לזאת, איני חלק מהאופוריה. אבל אתם יכולים לבלות ולשמוח בחגכם. אולי אפילו אבי האומה, צ'רציל שלנו, יבוא לבקר על תקן אליהו הנביא. הוא יספר לכם שהוא גאה בחוסן שלכם. רק אל תשכחו לבקש ממנו להשאיר את המיגונית שמתניידת איתו לכל טיול.
ליישובי קו העימות בצפון אין לובי שידאג להם. גועליציית האפסים מפקירה את תושבי קו העימות. אז אין מיגוניות, אין מיגון בכלל. בקריית שמונה יש 4,700 מבנים ללא מיגון. זה לא מעניין אף אחד, כי הגועליצייה מתעבת את ראש העירייה, אביחי שטרן, כיוון שהביס את מועמד הליכוד בבחירות לראשות העיר.
העיר קורסת. 10,000 מ־26 אלף תושבים כבר עזבו מאז 7 באוקטובר. את גועליציית האפסים זה לא מעניין. יש להם 100 אלף מועמדים שיוגדרו כגרעיני התיישבות עם אברכים מתוקים שיתנחלו מיד בעיר השוממת, בדיוק כמו בערד. ואז יתוקנו כל התשתיות, ולא יאשימו את אביחי שטרן, שביקש לשקם את בית הכנסת של אביו בעיר.
יוקמו בקריה 400 כויללים ויעבדו שם את השם. מיליארד זוזים יועברו מיד לחינוך ותהיה לנו עוד עיר בלי לימודי ליבה, אבל עם 600 אדמו"רים שכל אחד מהם הוא מרן, והשחיתות תפרח כדובדבן באצבע הגליל. אני מאמש־מאמש מתפלא שהיועמ"שית ונשיא בית המשפט העליון עוד לא הואשמו בהפקרות של קריית שמונה. אולי כי פיתהמר בן גביר היה עסוק קצת בהישרדות ובהשמדת המשטרה.
גיבורת השבוע שלי היא סנ"צ רינת סבן. אחרי מאבק קשוח היא קיבלה את הדרגה ממפקדה הישיר, ניצב בועז בלט, ראש אח"מ. המפכ"ל הגרוע ביותר של משטרת ישראל מאז קום המדינה, רנ"צ דני לוי, נעדר מהאירוע. ינון מגל טען בלהט שחובה להעמיד לדין את סנ"צ סבן, משום שהגיעה לטקס בשיער פזור, בניגוד לפקודות המשטרה. נו, טוף, הבנאדם לא 100, לדעתי.
מתוך שעמום אני צופה בכל יום כמה דקות ב"פטריוטים", בהנחיית מגל. לטעמי כל אשפה 14 זה ארגון טרור טיפשורתי. אני מאחל לערימת המאכערים ו"המוסרים" הזו הרבה הצלחה עם דונלד, בעצומה שנשלחה אליו מטעם מאכער בתוכנית (מגל, לזכותו, מתנגד) להטיל סנקציות על היועמ"שית גלי בהרב מיארה ונשיא העליון יצחק עמית. ככה זה בימין הפסיכי, אם הם לא מצליחים להוריד מישהו, ע"ע ראש הממשלה יצחק רבין – באופן דמוקרטי כמובן – פונים לדונלד שיפתור את הבעיה. ואם הוא לא ייעתר, יבחנו שם את הסוגיה בדרך הלכתית. אולי יהיה פס"ד רודף. אסור לשלול על הסף את הדמוקרטיה הזו.
קינדערלך של פסח־קוידש. עוד אין לדעת מה יקרה בליל הסדר. אנחנו מנוהלים בידי דונלד, אבי שיטת ה"מייבי. מייבי יס, מייבי נו". אין לדעת אצלו. בגועליצייה אצלנו נורא מבוהלים שהאירוע יסתיים לפני הבחירות. זה לא זמן טוף, כי בשוך הקרבות והירידה למקלטים – לאלה שיש – עלולות לחזור השאלות של הפיכה משטרית, קריסת המשטרה, ועדת חקירה ממלכתית, חנינה לצ'רצ'יל, חוק הגיוס, שוד המיליארדים לחניוקים, והקצאה של 400 מיליון שקל למיגון ביו"ש בלי לירה סורית דפוקה לקו העימות בצפון.
בינתיים הבטיחו ליישובים שם 50 מיליון זוזים. רק הבטיחו, לא הבטיחו לקיים. דה־צ'ק־איז־אין־דה־מייל, קינדערלך של קו העימות. תמשיכו לחיות בחוסן, עם טילים כל עשר דקות. אבי האומה גאה בכם על חוסנכם.
אחת מהפעולות של שובר שגרע שאימצתי בחום במלחמת "שאגת החנינה", היא מפגש יומי בקפה לובובסקי עם פרלמנט על טהרת נשים. אני הזכר היחיד. אני מקפיד לא לומר גבר, כי המשתתפות לא מחזיקות ממני יותר. רובן ככולן גרושות, חדות לשון ודעתניות, שופעות ציניות ורוע
בכמויות אדירות. בכל מפגש הן מחסלות שלושה בקבוקי יין, ואז הרוע זורם ללא הפרעה. המפגש היומיומי אמור להפוך לתוכנית של עדי שמאי ושלי שתיקרא "מתגרשימי", ששמאי הגתה ויזמה. לשנינו הייתה תוכנית רדיו בעבר, שכללה גם ייעוץ זוגי. אני הייתי ד"ר קוף, שמאי הייתה מביאה את הנושאים.
בפרלמנט העכשווי אנחנו משתמשים כסימולציה, לקראת פיילוט. יש ביניהן אישה שמצאה אהבה ורוחניות בפרדס חנה, יש אישה שאני מכיר שנים רבות שמצאה אהבה עם אישה שהכירה בטיול בחו"ל. שתיהן התגרשו, עכשיו הן ביחד. כל אחת מהנשים מביאה את סיפורה האישי, ואני מתחפש לד"ר קוף, ומציע הצעות ייעול. השבוע למשל הצעתי לאחת מהנשים שתבנה לה עולם חדש משלה, אחרי גירושים. שמאי התנגדה בתוקף להצעות שלי: "מה פתאום לבנות עולם? שהיא תיכנע. כלום לא מצפה לה, זהו, נגמר. אף אחד לא ירצה אותה, כי היא מרוכזת בעצמה ובילדיה. אבוד לה, אתה סתם מבטיח הבטחות".
שאר המשתתפות ניסו להשתיק אותה, זה לא הלך, ואני נחנקתי מצחוק. אז יש לנו כבר כמה דקות לפודקאסט. אין מה למהר, כי אין לאן. גבר, עובר אורח, שעצר ליד השולחן, חטף שפריץ של רוע, עד שנבהל וברח. מה שאלו אותו: "אתה גיי, נכון. כי התנועות שלך נורא נשיות". הוא טען בלהט שהוא סטרייט, שנמצא בכלל בזוגיות עם אישה. הוא סיפר שהוא ליכודניק גאה. ואף שאחת מהחברות בפרלמנט מצביעה לפיתהמר, כי היא אוהבת את כהנא, כמעט כולן דרסו אותו. "ביביסט? אנחנו לא אוהבות ביביסטים. אתה יכול להמשיך הביתה".
ניסיתי, באמא שניסיתי, להימנע מפוליטיקה דרעק, כי הבחור נחמד ואדיב. הרוע הנשי ניצח גם אותי. אבל אני אופטימי, אולי ייצא מזה משהו טוף.
התרעות פיקוד העורף