גורל המערב על הכף: המלחמה היא המחסום האחרון לפני קריסת אירופה | מיכאל קליינר

מאז תחילת המאה ה־20 אימצה ארה"ב בגלוי את דוקטרינת ייחודיותה של ארה"ב (American exceptionalism), שעיקרה אמונה בייעוד המוסרי, הכלכלי והפוליטי של ארה"ב כמובילת וכמגינת עקרונות החירות והדמוקרטיה.

ההצטרפות למלחמות העולם עוד הצריכה תירוצים דוגמת פרל הארבור בשנייה והטבעת האונייה לוסיטניה בראשונה. אבל כל ילד יודע שהכניסה של ארה"ב למלחמות התבססה על ערכים משותפים של צ'רצ'יל ורוזוולט. הערכים המשותפים של בריטניה וארה"ב הולידו את תשובתו של אוטו פון ביסמרק ב־1898 לשאלה מה יהיה האירוע החשוב ביותר במאה ה־20, כשהלה השיב בפרץ נבואי מדהים: "האירוע החשוב במאה ה־20 יהיה ש־200 מיליון אמריקאים מדברים אנגלית". השותפות הערכית הביאה לכך שעד למלחמת איראן, השותפה המשמעותית של ארה"ב הייתה בריטניה. כך במלחמות העולם. כך במלחמות עיראק.

במלחמה הנוכחית נכנסה לנעליה של בריטניה, ערכית וצבאית, מדינה זעירה של אומה קטנה, שזה עתה שבה ובנתה מדינה וצבא. המלחמה באיראן נועדה לשרת את האינטרסים הקיומיים של ישראל והביטחוניים של ארה"ב, אבל לא רק. מי שתיהנה מתוצאותיה, זו גם אירופה, שאיבדה את היכולת להתגייס לבדה להגנת תרבותה וערכיה; וגם החלק השפוי בעולם המוסלמי, הנושא עיניו בתחינה גלויה לשטן הגדול ובתחינה אילמת לשטן הקטן.

טראמפ ובנימין נתניהו רוצים ניצחון מובהק. הם לא רוצים לככב במהדורה חוזרת של ההסכמות של ביל קלינטון וקוריאה הצפונית. גם הסעודים, האמירותים והאירופים מייחלים למפלת איראן ממקום מושבם על הגדר. כולם מבינים שכל דבר פרט לניצחון אמריקאי מוחלט בזירה המזרח־תיכונית, משמעותו גזר דין מוות לטייוואן בזירה מול סין. כל תוצאה אחרת תקשה בהכרח על מבצע ההתגייסות המסיבי הנוסף הנדרש לצורך הרתעת בייג'ינג בפני הרפתקה טייוואנית.

חתימה טובה

העצומה לנשיא טראמפ, שמקדם פרופ' משה כהן־אליה, נתקלה בעליהום ביקורתי נוקב מצד מרבית חברי פאנל "הפטריוטים", שלא נמנעו גם מלרדת לפסים אישיים. כהן־אליה הואשם בפגיעה בריבונות הישראלית, בגלותיות ובאימוץ דרכי ושיטות הפעולה של השמאל שממנו הגיע. באופן מפתיע, התברר בסקר שרוב עצום של 75% מקרב מצביעי הקואליציה לא קונה את זעקות השבר של יותם זמרי, איתמר פליישמן ואחרים, ומגבה את כהן־אליה ואת יוזמתו.

בחוגי הטוויטר שבהם התגובות נוטות להיות מוקצנות יותר, התברר שההתנגדות ב"פטריוטים" לעצומה, הקוראת להטיל סנקציות אמריקאיות על גלי בהרב מיארה ועל יצחק עמית – מעוררת זעם אמיתי עד כדי נטישת צופים קבועים את התוכנית. היו שהאשימו את כוכבי "הפטריוטים" שהם התנפלו מתוך קנאה בתמיכה הציבורית שקיבל הפרופסור. הם טועים. זו לא קנאה. המניע שלהם הוא קונספציה ימנית שמרנית שעבר זמנה. קונספציית התינוק. זמרי ופליישמן חיים עדיין בתודעה שאזרחי ישראל הדמוקרטית, העצמאית והריבונית חייבים לפתור את הבעיות הפנימיות שלהם בעצמם. שלא פונים לפריץ כדי שיסדר לנו את החיים – כי זה גלותי.

שהיסטורית, כל בקשה להתערבות חיצונית לפתרון סכסוך פנימי – הובילה לחורבן בית או לאסון ליהודים. שאנחנו, בימין, האמא האמיתית של הממלכה, ולכן גם אם השמאל פנה לג'ו ביידן שיציל אותו, וגם אם לשלום עכשיו היה מלשינון קבוע לממשלים אמריקאיים עוינים על כל מאחז ביו"ש, שלא לדבר על מרחיקי לכת שמסרו את חיילינו ומנהיגינו לבית הדין הבינלאומי בהאג – הרי אנחנו בימין לא נידרדר לשיטות המאבק שלהם. לא נסכים לחצות את התינוק לשניים, או לחלופין, לא נגיע למצב שנשפוך את התינוק עם מי האמבטיה.

מאז ומתמיד נטל לעצמו הימין את תפקיד האמא האמיתית של המדינה. עוד מימי אלטלנה, כשמנחם בגין ביקש להימנע בכל מחיר ממלחמת אחים ופקד על קברניט האונייה להיכנע ולהניף דגל לבן. הרגש האמהי הזה ביחס לממלכה לא פסח על אנשי הימין גם במאבק על הרפורמה המשפטית.

בעוד השמאל לא בחל בשום אקט של מאבק, גילה הימין איפוק מעורב באוזלת יד מביכה. בשמאל ראינו מחאה עממית מאורגנת וממומנת כדבעי, חסימות כבישים, הצתת צמיגים, הוצאת כספים אל מחוץ למדינה, שביתות רופאים, השבתה של המשק, רדיפת נבחרי ציבור בארץ ובחו"ל, קמפיינים עתירי ממון בתקשורת הכתובה ובשלטי חוצות, שימוש באלימות, ואפילו הסלמה עד לסרבנות. מקסימום התגובה שהצליח הימין לגייס היה קיום הפגנה או שתיים בירושלים.

במהלך המאבק על הרפורמה לא היססו לומר בשמאל שיש להם סכין בין השיניים ואומץ להשתמש בה, בעוד לימין אין את עוז הנפש להשיב להם באותה מטבע. על יסוד הסנטימנט הזה, היה מי שקיווה לראות את עצמו מתקמבק על רקע תמונות של גופות צפות בירקון. בעיקרון הם צדקו. הימין מוכן לעשות הכל כדי להימנע ממלחמת אחים.

אז מה השתנה ערב הפסח הזה בחוגי הימין? מה שהשתנה הוא ההכרה בכך שפרופ' כהן־אליה צודק בהבנה הפשוטה והברורה שלא ניתן לנצח את השמאל בכלים הטבעיים שמעניקה הדמוקרטיה לנבחריה. איך יודעים שזה כך? מהסיבה הכל כך מובנת מאליה, שבמשך 50 שנה, מאז המהפך ב־1977, הימין לא מצליח למשול גם כשהוא בשלטון.

ולמה זה לא ישתנה גם הפעם? כי מדינת ישראל היא לא באמת מדינת שלטון חוק, אלא מדינת שלטון המשפט. הדמוקרטיה היא פלסטלינה בידי עמית ובהרב מיארה. המילה האחרונה היא של הג'ינג'י ושל אהרן ברק. אנחנו במבוי סתום. תקבל החלטה – יעתרו נגדה. תמנה – יפסלו. תחוקק – יבטלו. תצפה לחבר שופטים מורחב שבו יש לך סיכוי לרוב שמרני – תקבל הרכב מצומצם שבו יש רוב קפלניסטי. אין לדברים סוף. פה ושם זורקים לנו עצם למראית עין של משחק הוגן, וגם אז הם דואגים למנגנוני ביטול עם פתיל השהיה (כמו מינוי דוד זיני).

לכן המחשבה שיש לעשות עוד מאותו דבר, מבחירות לבחירות, היא אשליה. הימין כבר ניצח בבחירות, אבל הוא לא מסוגל לפטר את היועמ"שית הלא מאפשרת, והוא לא מסוגל להביא לשלטון חוק שבו ראש הממשלה יוכל ליהנות לפחות מהמעמד ומהפריבילגיות של בוזגלו. פטריוטים יקרים – הזיזו לכם את הגבינה, ואתם עדיין מחפשים אותה באותה תחנה. ומי יתקע לידיכם שהבחירות הבאות מונחות בכיס?

הואיל ומערכת המשפט והיועמ"שית הצליחו לשמוט את השטיח מתחת לרגלי הריבון, שאמר את דברו בבחירות – מה הטעם לטעון בשם הריבונות? הואיל ושלטון המשפטנים מעקר כל אפשרות לשינוי מבפנים – מה הטעם לעקם את האף על "גלותיות" והלשנה בפנייה לעזרה מבחוץ. לא בושה לבקש עזרה. לא מפריץ, אלא מידיד אמת של ישראל. איזה חשש יש לריבונות שלנו כשאנו נלחמים כשותפים מלאים לצד ארה"ב, כשארה"ב היא מגן דוד שני בדגל שלנו, בה במידה שאנחנו הכוכב ה־51 בדגל שלה?

ישראל הפכה לאישה עגונה של השמאל הישראלי, המסרב להעניק לה גט ולשחרר אותה למנצח בבחירות כמקובל בכל דמוקרטיה נורמלית. אם טראמפ יכול היה בהבל סנקציות לשחרר אישה עגונה – הייתם אומרים לו "לא"? אז אני אומרת: "כופין אותו עד שיאמר רוצה אנ