יש רגעים בהיסטוריה שבהם מנהיגים בוחרים לא רק מדיניות, אלא גם את הדרך שבה יזכרו אותם הדורות הבאים. אירופה של השנים האחרונות מציגה דוגמה בולטת לאחד מאותם רגעי שפל.
אירופה של היום איננה אותה היבשת שהייתה לפני 30 שנה. כאשר מנהיגים אירופים מצהירים "זו אינה המלחמה שלנו", הם למעשה מתעלמים מן המציאות הדמוגרפית, החברתית והפוליטית שהם עצמם יצרו.
אין ספק כי בין המהגרים היו גם אנשים שנמלטו ממלחמות ומרדיפות, אך העובדה הפשוטה היא שמדובר היה גם בגל הגירה עצום של צעירים, רבים מהם גברים, ממדינות עולם שלישי, שכלל לא נשקפה להם סכנה מהממשלים בארצות המוצא שלהם. התוצאה הייתה שינוי חברתי מהיר ועמוק, כאשר שכונות בערים אירופיות רבות הפכו בתוך זמן קצר למובלעות אסלאמיות ולמוקדי מתיחות נפיצים.
אירוניה היסטורית
אירופה מתמודדת כיום עם מתיחות ביטחונית, עלייה באנטישמיות והפגנות המזוהות עם ארגון הטרור חמאס. חלק ממנהיגיה מנסים להציג את המציאות כאילו מדובר בסכסוך רחוק אי שם במזה"ת, מלחמה של אחרים. אך אותם גורמים בדיוק הם אלו שקיבלו החלטות שהביאו את הסכסוכים הללו אל תוך הרחובות של פריז, ברלין, בריסל ולונדון.
הטענה "זו אינה המלחמה שלנו" מתעלמת מכך שהיבשת עצמה הפכה בשנים האחרונות לזירה אידיאולוגית של מאבקים גלובליים. הפגנות ענק, לעיתים אלימות, מתקיימות בלב הערים האירופיות. קהילות יהודיות חוות איום גובר, ושירותי הביטחון במדינות רבות מזהירים מפני הקצנה דתית ופוליטית.
כשם שמנהיגים נזכרים בזכות הישגיהם, כך הם גם נזכרים בזכות החלטות שגויות שהובילו לשינויים עמוקים. אנגלה מרקל תיזכר ללא ספק כאחת המנהיגות החשובות של אירופה במאה ה־21. אך לצד הישגיה הכלכליים והפוליטיים, היא תיזכר גם בזכות אותה החלטה אומללה ודרמטית של פתיחת הגבולות, החלטה ששינתה את פניה של גרמניה ואת פני אירופה כולה לתמיד.
האירוניה ההיסטורית היא שהמהלך שנועד, בין היתר, למנוע את התחזקות מפלגת AfD, הפך עם השנים לאחד הגורמים המרכזיים בעלייתה של מפלגת הימין הזאת. הפוליטיקה האירופית של העשור האחרון מוכיחה פעם נוספת כי החלטות שנראות נכונות בטווח הקצר, עלולות להוביל לתוצאות בלתי צפויות בטווח הארוך.
התרעות פיקוד העורף