ההספדים על המלחמה היו מוקדמים ומוגזמים, אבל התחושה שאיראן עלולה לצאת מהמערכה מחוזקת, במקומה. אם כך יקרה, לאמריקה ייגרם נזק קל, לישראל נזק כבד יותר. אולי יצדיק הרהור מחדש בהענקת פרס ישראל לנשיא האמריקאי בעוד קצת יותר מחודש. מעבר להרהור הזה ולתקווה שבאיראן תהיה הפיכה, לא ברור מה עוד תוכל ישראל לעשות בשלב הזה.
ננסה לדמיין את המצב מנקודת מבטם של האיראנים. זה לא דבר שקל לעשות, מכמה סיבות. הראשונה - לא ברור מיהם האיראנים שמדובר בהם. אז נמקד את המבט במשטר, ונניח שיש משטר, ושהוא פחות או יותר קוהרנטי, ומבקש לשרוד במתכונת דומה לנוכחית, גם אם מתנהל בו כרגע מאבק שליטה פנימי.
ובכל זאת ננסה: איראן הותקפה על ידי מדינה חזקה, שכבר הוכיחה עליונות צבאית על פניה לפני כמה חודשים. היא הותקפה, וזה כמובן עוד יותר משמעותי, גם על ידי מעצמת-העל החזקה ביותר בעולם. מכאן שאיראני שפוי מבין שמבחינת איראן אין טעם לדבר על ניצחון טקטי בקרבות.
העובדה שאיראן מפסידה כמעט בכל קרב, מטוס מול מטוס, טיל מול מערכת יירוט, ספינה מול כטב"ם, בונקר מול פצצה חודרנית - זה דבר שידוע מראש. איש לא העלה על דעתו שלצבא האיראני על שלוחותיו יש כלי מלחמה שביכולתם להתמודד עם חיל האוויר הישראלי ועם העוצמה הכבירה של המעצמה האמריקאית.
מכאן - אולי ראוי להבין שההתפעלות שלנו מההישגים הטקטיים של הימים הראשונים של המלחמה קצת מופרזת. כאשר פיל מתמודד מול חתול, אין טעם לצפות שהחתול יכה את הפיל מכות כואבות, ולהתפעל כאשר אינו מצליח לעשות זאת.
מנקודת המבט האיראנית, זו של החתול, השאלה איננה אם הצליח להכות בפיל, אלא אם הצליח לחמוק מהפיל, להתיש אותו, לשעמם אותו, לייאש אותו, למנוע ממנו את מכת המחץ שהוא חפץ בה. מהי מכת המחץ? הפלת המשטר היא מכת מחץ. השתלטות על האורניום המועשר של איראן היא מכת מחץ. מנקודת מבט איראנית, עד עכשיו המכה נמנעה. אפשר לקרוא לזה הצלחה איראנית.
ועוד הצלחה איראנית: המערכה מתמשכת. אפשר להניח שמנקודת מבטם של האיראנים, מערכה ארוכה מקצרת את הסבלנות של האויב האמריקאי, ותוביל אותו לנתיב של פשרה. כמעט כל פשרה תהיה טובה לאיראנים. כי אין פשרה שתכלול הסכמה לפירוק המשטר, וכנראה שגם אין פשרה שתכלול ויתור מוחלט על האורניום המועשר (ואם יש פשרה כזאת, שאפשר גם לוודא ביצוע שלה, אפשר בהחלט להכריז על ניצחון ולסיים את המלחמה).
מה תכלול פשרה שהאיראנים מוכנים לה? היא תכלול הבטחות מעורפלות לשינוי התנהלות של המשטר, שלא יקוימו, בטח לא במלואן. היא תכלול הסכמה שמצר הורמוז יישאר פתוח למעבר ספינות, כלומר, הסכמה שחוזרים למצב שהיה קיים ממילא לפני המערכה. היא תכלול הסכמה של האיראנים להפסיק להטריד את השכנים בירי טילים.
גם זו חזרה למצב הקודם. זו תהיה פשרה שכמעט מאיינת את הישגי המערכה הגדולים, ומשאירה על כנם רק הישגים ידועים מראש, של פגיעה ושחיקה בכוח הצבאי האיראני. לא שצריך לזלזל בפגיעה כזאת, אבל גם לא כדאי להגזים במשך הזמן שייקח לאיראן להתאושש ממנו.
מנקודת מבטה של איראן, בשבוע הרביעי של המלחמה, היא לא בדיוק מנצחת, אבל גם לא בדיוק מפסידה. חשבו שוב על החתול שהפיל יצא נגדו לקרב. לנצח הוא כמובן לא יכול, אבל אם שרד את הקרב נגד הפיל בנזקים נסבלים, הוא בהחלט יוכל להרגיש מרוצה. זה יהיה חתול שיסתובב בשכונה בחזה נפוח. זה חתול שיזכה לכבוד מהנמייה, מהכלב, מהסוס, מהעיט.
כל זה לא נאמר כדי לרפות ידיים, או כדי לזלזל ביכולות המרשימות של צה"ל. כל זה נאמר כדי למנוע אי-הבנה, מהסוג שנדמה שהייתה אחרי מערכות קודמות של השנים האחרונות. חיזבאללה קיבל מכות קשות מאוד, נשחק ונחלש. אבל לא הובס. תושבי צפון ישראל המאוכזבים לומדים זאת על בשרם בכל שעה. חמאס קיבל מכות קשות עוד יותר, נשחק, נחלש. גם הוא לא הובס. והשאלה אם יובס מחכה לתשובה שתבוא, אולי, רק אחרי שתושלם המערכה נגד איראן.
האם איראן תובס? שלא כמו חמאס או חיזבאללה, המלחמה נגד איראן מתקיימת משום שהיא איום שפוטנציאל הפגיעה העתידי שלו בישראל קטסטרופלי. כל סיום של המלחמה בלי שחיקה משמעותית של הפוטנציאל הזה, לשנים רבות קדימה, הוא לא סיום מוצלח. בין השאר משום שכלל לא ברור שיהיה אפשר לחזור ולהילחם באופן הזה בעוד שנה או בעוד שנתיים. הזדמנות נדירה יש לנצל עד תום.
אז מה חושבים האמריקאים? נתעלם מקטטות מקומיות, מיותרות, על מי קורא נכון ומי לא קורא נכון נתונים (למתעניינים, ובאמת שאין צורך, פרטים ברשת X). ננסה פשוט להסכים - אני מקווה שנסכים - שנתונים רצוי לקרוא במדויק. ועוד ננסה להסכים - אני מקווה שנסכים - שנתונים צריך לקרוא במדויק גם כאשר הם נוחים יותר לקורא (כי הם מתאימים לעמדה שאימץ) וגם כאשר הם נוחים פחות לקורא (כי הם פחות מתאימים לקורא).
מה זה אומר נוחים או לא נוחים? יש מי שנדמה שרוצים להוכיח שהציבור האמריקאי תומך במלחמה. ואפילו יותר מזה: שבתחילת המלחמה לא תמך, ואז השתכנע והחל לתמוך. לעומתם, יש גם מי שנדמה שרוצים להוכיח שטראמפ יצא למלחמה שהציבור האמריקאי אינו תומך בה, ושאפילו במחנה שלו - המחנה הרפובליקני - יש קרע גדול בגלל המלחמה, שרבים מתנגדים לה.
אלה טועים ואלה טועים. כמובן, ייתכן שבעתיד יתברר שצדקו. ייתכן שבעתיד יתברר שרוב הציבור האמריקאי למד לתמוך במלחמה הצודקת נגד איראן. ייתכן שבעתיד רוב הציבור האמריקאי ימאס במלחמה נגד איראן וייצא נגדה. כרגע זה לא בדיוק המצב. כרגע המציאות אפרורית, מתעתעת. מה שבאמת קצת פחות מעניין להתווכח עליו, או להתקוטט בעטיו. כרגע רוב מי שתומכים בדונלד טראמפ תומכים במלחמה - וזה לא רוב האמריקאים (האמון בו ירד השבוע לשפל) - ורוב מי שמתנגדים לטראמפ מתנגדים למלחמה.
נדגים באמצעות שני סקרים מלפני כמה ימים, שאחד מהם היה גם העילה לדיון הערני ברשתות: סקר אחד של המגזין המקוון פוליטיקו, סקר שני של אמרסון קולג'. בחרתי בשני אלה, גם משום שהם בערך מאותו זמן, גם משום ששניהם נחשבים לסקרים יחסית סולידיים, גם משום שהשאלות שהוצגו בהם מאוד שונות בניסוח, וגם משום שהתוצאות בשניהם מלמדות על מנעד התוצאות שאנחנו מקבלים בסקרים שונים.
נתחיל בשורה התחתונה: בשני הסקרים אין רוב בעד ואין רוב נגד המבצע. איך זה יכול להיות? פשוט: משום שיש לא מעט אמריקאים שאין להם דעה מגובשת. הם לא בעד ולא נגד, הם לא יודעים, הם לא "בעלי דעה" שאפשר לסווג כבעד או נגד. בסקר של אמרסון, ל-13% אין דעה ברורה, מה שמשאיר אותנו עם 87% שיש להם דעה. בסקר פוליטיקו, שהציע יותר אפשרויות תשובה, כמעט רבע מהמשיבים אינם בעלי דעה - 23%. מה שמשאיר רק 77% מהאמריקאים בקופת התומכים והמתנגדים.
מה קורה עם האמריקאים שנותרו בקופה? בסקר אמרסון 40% תומכים במבצע. בסקר פוליטיקו 44% תומכים במבצע. בעצם, תוצאה די דומה. ובכל זאת יש הבדל גדול בין שני הסקרים, כי מול ה-40 וקצת אחוזים שתומכים במבצע, בסקר פוליטיקו יש רק 33% מתנגדים (ושיעור גדול מאוד של אמריקאים ללא דעה), ובסקר אמרסון יש 47% מתנגדים (ושיעור קטן יותר של אמריקאים ללא דעה). התוצאה המצטברת היא שני סקרים שיש להם כותרת הפוכה.
איך זה יכול להיות? למה זה קורה? אפשר להציע כמה אפשרויות, אבל נתמקד בשתיים, שהן לטעמי האפשרויות הסבירות יותר לנוכח העובדה ששיעור התומכים במבצע בעצם די דומה בשני הסקרים. אפשרות אחת: נוסח השאלה של סקר פוליטיקו העלה מאוד את שיעור ה"לא בעלי דעה". שימו לב להבדל. בסקר אמרסון יש שאלה קצרה, פשוטה, בהירה: "האם אתה תומך בפעולה הצבאית של ארה"ב נגד איראן או מתנגד לה?". בסקר פוליטיקו יש שאלה מפורטת וקצת, איך נאמר, טרחנית. נכון - זו שאלה שמתארת בצורה מדויקת יותר את מה שקורה באיראן.
המשיב צריך להחליט במה בדיוק הוא תומך ולמה בדיוק הוא מתנגד. להרג של חמנאי? לפעולה המשותפת עם ישראל? לפגיעה במטרות גרעיניות? - יש הרבה אפשרויות. יכול להיות שהתגובה של חלק מהמשיבים לריבוי האפשרויות היא לומר "אין לי דעה". זה מה שהעלה את שיעור המשיבים ללא דעה לרבע, על חשבון השוללים את המלחמה (כי התומכים פשוט תומכים בכל מה שארה"ב עושה כרגע ויש להם פחות צורך להתלבט).
אפשרות שנייה: בסקר של פוליטיקו יש גם שאלה יותר מסובכת וגם יותר אפשרויות לתשובה. אמרסון שואלים בפשטות, ומציעים אפשרויות תשובה פשוטות: בעד, נגד, לא בטוח (unsure). פוליטיקו שואלים בפירוט, ומציעים לא פחות משש אפשרויות לתשובה: מאוד תומך, תומך, לא תומך ולא מתנגד, מתנגד, מאוד מתנגד, לא יודע. בסקר של אמרסון 13% אומרים "לא בטוח". בסקר של פוליטיקו 18% אומרים "לא תומך ולא מתנגד" ועוד 5% אומרים "לא יודע".
מה זה מלמד אותנו? זה מלמד שיש כנראה לא מעט אמריקאים שאם מציגים להם רק שתי אפשרויות, בעד או נגד, נוטים להיות נגד. אבל אם מציגים להם יותר אפשרויות, והשאלה קצת מסובכת, כך שלא לגמרי ברור בעד מה ונגד מה, בוחרים לחמוק לאפשרות של לא זה ולא זה.
השורה התחתונה: די ברור שאין רוב של אמריקאים בעד המלחמה. שיעור התומכים בה נמצא, כך נראה, במגמת ירידה קלה - סקר רויטרס/איפסוס זיהה השבוע 35% תומכים, לעומת 37% בשבוע הקודם. הוא זיהה רוב של מתנגדים - 61%. טראמפ לא יצא למלחמה שהציבור מאוד נגדה. הוא יצא למלחמה שתומכיו תומכים בה ומתנגדיו מתנגדים לה, וחלק מהאחרים עוד יושבים על הגדר כדי להבין מה קורה בה.
אבל ככל שהזמן חולף, היושבים על הגדר יורדים ממנה, רובם לצד השלילה. עוד אין קריסה דרמטית של התמיכה במלחמה, בטח לא בקרב תומכים של טראמפ. אבל ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להניח שהתמיכה מחר תהיה גבוהה מהתמיכה היום.
בנט או איזנקוט
עניין ראשון: מי המועמד העיקרי להיות ראש הממשלה, אם בנימין נתניהו לא יוכל להמשיך להיות ראש הממשלה. נדמה ששני האישים סבורים שהם מתאימים לתפקיד. ברור שיש לא מעט בוחרים שסבורים שאחד משני אלה הוא המועמד המתאים העיקרי לתפקיד. מכאן - תחרות. זו תחרות שיש לה ממד אישי: מי רוצה יותר (וכאן ראוי להיזכר בדבריו של יוסי שריד על גולדה מאיר: היא הכי רצתה). זו תחרות שיש לה ממד טקטי: מי המועמד שמועמדותו תאפשר למתנגדי נתניהו לקושש יותר קולות ממחנה נתניהו.
עניין שני: איך צריך להתארגן גוש המתנגדים לנתניהו במרחב הפוליטי כדי למקסם את פוטנציאל הקולות שלו. זו לא שאלה פשוטה. צריך להבין אם מוטב לרוץ בכמה ראשים, או תחת הנהגה מאוחדת, אם מוטב לאחד שתיים, שלוש או ארבע מפלגות, או להסתפק בפחות - ואם בפחות, אילו נכון לאחד ואילו להשאיר לנפשן. ברקע כמובן גם שאלת מקסום הקולות וגם האיום של אחוז החסימה, שבאורח מוזר ומעניין מאיים כרגע בעיקר על יש עתיד של יאיר לפיד (4 עד 6 מנדטים בסקרים אתמול).
בשאלת העניין, נדמה לי שבנט הוא היותר אמביציוזי מבין השניים. זה לא לגנותו ולא לזכותו. זה פשוט נראה כך, לפחות מבחוץ. צריך לומר: ראשי ממשלה הם בדרך כלל אנשים שמאוד רוצים להיות ראשי ממשלה. רק לעיתים רחוקות, אם בכלל, מגיעים לתפקידים מהסוג הזה אנשים שהאמביציה שלהם בינונית.
בשאלת התארגנות הגוש, התחרות של בנט ואיזנקוט תשפיע מאוד. אם אחד מהם יתברר כחזק משמעותית יותר מהשני, ההיררכיה תהיה ברורה, וייגזרו ממנה מסקנות בהתאם. לעומת זאת, אם יתברר שאין יתרון מובהק לאחד מהם על השני, התוצאה יכולה להיות מרוץ תלת-ראשי לראשות הממשלה, שיש לו פוטנציאל להקשות על הגוש להקים קואליציה אחרי הבחירות (כי אחד משני מתנגדי נתניהו תמיד יהיה חשוד כמי שעלול להעדיף לשרת תחת נתניהו ולא תחת יריבו מתוך הגוש - וכמובן, החשד העיקרי נופל על בנט גם בעניין הזה).
מספרים: הפער בין בנט לאיזנקוט לפי מעט סקרים כלל לא קיים, ולפי רוב הסקרים מצטמצם, אבל עדיין משמעותי. בממוצע הסקרים המשוקלל של המדד, בנט עומד על 17.6, וישר! על 11.8 (במספר מנדטים). זה עדיין הבדל. יש סוקרים ששאלו גם על התאמה לראשות הממשלה ומצאו שאיזנקוט חזק מבנט (סקרי חדשות 12 וזמן ישראל).
לא בטוח שזה חשוב, כי העובדה שמצביע של עוצמה יהודית מעדיף את גדי על נפתלי לא תשחק תפקיד בהצבעה שלו. חשובה רק העדפתם של מצביעים שמתלבטים בין שתי המפלגות הללו, ואולי עוד כמה מפלגות (נניח, מי שיעזבו בקרוב את כחול לבן, שכבר ברור לגמרי שאין לה תקנה). וצריך לומר: לא קל לזהות במדויק את המצביעים האלה, ועוד יותר קשה לדעת את מי מהשניים הללו הם מעדיפים.
ניתן דוגמה: בסקר שהשתתפו בו כ-50 בוחרים לשעבר של המחנה הממלכתי, 36% מהם אמרו שהם רוצים את איזנקוט כראש ממשלה ו-37% מהם אמרו בנט. כלומר - שוויון. מצביעי ליכוד לשעבר - שכרגע מעדיפים את האופוזיציה - נוטים לבנט. מצביעי יש עתיד מעדיפים את איזנקוט, אבל הם, כמו מצביעי עוצמה יהודית, לא כל כך חשובים. אין קרב אמיתי על הקולות שלהם, כי מי שלא יהיה משני אלה, הם בוודאי יעדיפו אותו על נתניהו.
אם לקצר, המציאות כרגע היא זו: רוב מצביעי האופוזיציה המובהקים מעדיפים את איזנקוט על פני בנט. רוב המצביעים באזור ההתלבטות מעדיפים את בנט על איזנקוט. יש כאן כמובן פרדוקס: יכול להיות שרוב מצביעי גוש השינוי יצטרכו לוותר על המועמד המועדף בעיניהם כדי שיוכל להיות שינוי.
אבל לא צריך להגזים גם בהצגת הפער בין שני המועמדים האלה. כאשר בוחנים עם מצביעים מה העדיפות השנייה שלהם, אם לא יבחרו בסוף באפשרות הראשונה שהם מצביעים עליה, ישר! היא העדיפות השנייה הפופולרית בקרב מצביעי בנט, ובנט הוא העדיפות השנייה הפופולרית בקרב מצביעי ישר!.
כלומר, אלה ואלה מבינים ששתי המפלגות האלה הן האלטרנטיבה האחת של האחרת. מה שבהחלט מצביע על אפשרות לאיחוד, או שותפות, כמעשה הגיוני. אלא אם יתברר שיש הרבה מצביעים של בנט שהצבה של איזנקוט לצידו תבריח. ושימו לב לדיוק: אין כמעט אף מצביע של איזנקוט שיעבור לקואליציה של נתניהו אם יהיה איחוד של איזנקוט עם בנט. יהיו בוחרים שיעזבו כי הם לא אוהדי בנט, אבל הם יעזבו ליש עתיד או לישראל ביתנו. לא למפלגת קואליציה.
לעומת זאת, יש כמה מצביעים של בנט שצירוף של איזנקוט עלול להזיז אותם לכיוון הקואליציה. כמה בדיוק? בערך מחצית ממי שהעדפתם לראש ממשלה היא בנט לא רוצים את איזנקוט כראש ממשלה. זה כמובן לא אומר שיעברו לגוש הקואליציה, כי רובם עוד יותר לא רוצים את נתניהו כראש ממשלה (כ-80% ממעדיפי בנט לראשות הממשלה לא רוצים את נתניהו).
בדומה, בערך מחצית ממי שהעדפתם לראש ממשלה היא איזנקוט לא רוצים את בנט כראש ממשלה. אבל, כאמור, ביחס אליהם הסיכוי יותר קטן. כי הם בוודאי לא יעברו לגוש הקואליציה. למה? כי 60% מהם חושבים שממשלה שנשענת על הקואליציה הנוכחית היא ממשלה "מסוכנת לישראל".
וכן, יש גם בקרב תומכי בנט מי שחושבים כך. אבל הרבה פחות - כ-40%. כלומר, הסיכון שתומך של בנט יחליט לתמוך בקואליציה אם איזנקוט יוצב בראש הרבה יותר גדול מהסיכון שתומך של איזנקוט יחליט לתמוך בקואליציה אם בנט יוצב בראש. זה אולי לא בדיוק הוגן, אבל כך נראית המציאות הפוליטית כאשר בוחנים מספרים.
התרעות פיקוד העורף