בעבר עמדה ישראל לבדה בחזית מול איראן, כשמפעם לפעם הצליחה לגייס לעמדתה שותפים בארה"ב ובאירופה, אולם בנוגע לסוגיית הגרעין נשארה לבדה. שאר הסוגיות שהיו קריטיות לישראל, כמו הטילים הבליסטיים והמיליציות האיראניות בלבנון, בתימן ובמקומות נוספים – לא נכללו בשום שלב בסל הדרישות העולמי ממדינת האייתוללות.
עד למסמך הדרישות של טראמפ. המסמך של נשיא ארה"ב מאמץ אחד לאחד את העמדה הישראלית. אם תעמוד ארה"ב על כל סעיפי המסמך, ואין סיבה להאמין שלא, זו תהיה למעשה כניעה מוחלטת של איראן וניצחון גדול של ישראל.
נכון שנתניהו לא מאמין לרגע שיהיה ניתן להגיע איתם להסכמות כלשהן סביב דרישות הכניעה האמריקאיות, וכי ההכרעה תהיה צבאית בלבד, אולם התיאום בין נתניהו לטראמפ כה גדול, עד כי ראש הממשלה מבין שלפעמים צריך לאפשר לנשיא האמריקאי לנסות לעשות את הדברים בדרך שלו מבלי להפריע לו. הרי יש לטראמפ אילוצים שאין לישראל, כמו התנגדות מבית למלחמה או שיקולים כלכליים רוחביים וחובקי עולם.
בדיונים הביטחוניים עלתה התמונה החד־משמעית הבאה: ארה"ב השקיעה עד כה מיליארדים במלחמה עם איראן. לפי ההערכה הישראלית, אין שום מציאות שאמריקה של טראמפ תחתוך מהמערכה כדי להפקיר את איראן בידי רוסיה וסין, שישלטו עליה ויגרפו את הרווחים מנפילתה. בעיניים של טראמפ, מי שצריכה לקטוף את פירות המערכה האיראנית היא ארה"ב, והיא לבדה.
ומה לגבי האפשרות לנפילת המשטר? בישראל מעריכים שגם עניין זה הוא בר־השגה, אף שהדבר לא מופיע ישירות במסמך הנקודות האמריקאי. השבוע השיקה איראן שטר חדש של 10 מיליון ריאל, השווה קצת פחות מ־24 שקל. כלכלתה הרוסה לחלוטין. המלחמה רק החריפה אותה. המשטר, שלא מצליח לממן את חיילי משמרות המהפכה ואנשי השלטון, לא יצליח לעשות זאת גם בעתיד הנראה לעין, הרבה אחרי שהמלחמה תסתיים. כך גם המחסור החמור במים ונתוני הסחר המשובש.
אפילו הסרת הסנקציות, אם תקרה, לא תשפר את המצב ותאפשר למדינה לעמוד על רגליה. מכאן והלאה זה עניין של העם האיראני עצמו. אם המחאה תתחדש, עם סיוע אווירי של ישראל וארה"ב, ההפיכה יכולה להתרחש, אם לא כעת – אז בטווח הלא רחוק.
האנשים הלא נכונים
דובר ראש הממשלה הוא אבי אבות משרות האמון שיש בשירות הציבורי בישראל. הזהות עם ראש הממשלה מצד הדובר צריכה להיות ברורה וחד־משמעית. הדובר ושאר עובדי הלשכה הממונים על תקן משרת אמון, הם זרועו הארוכה של ראש הממשלה לטוב ולרע. איש לשכה, כל איש לשכה, שמנסה לבודד את עצמו, לטפח לעצמו תדמית אחרת מזו של מעסיקו, ולא "להתלכלך" במעשיו והחלטותיו, אינו ממלא את תפקידו ואינו ראוי לו.
בדרך כלל מדובר בטיפוסים שנהנים מאמון ראש הממשלה בגלל בחירה כושלת שלו, בונים את עצמם מהמעמד רם הדרג שהוענק להם – ואז כשמתחולל הפיצוץ, ממשיכים הלאה לדרכם, נישאים על גל התמיכה האוטומטי המוענק להם על ידי מתנגדי ראש הממשלה באופוזיציה ובתקשורת.
כזה היה למשל יועז הנדל. הדובר הראשון של ראש הממשלה שהחליט שהוא לא מתדרך עיתונאים ולא מדבר איתם. הנדל – שקודם למינויו לתפקיד ראש מערך ההסברה הלאומי, היה בעל טור ימני ב"ידיעות אחרונות" – התקדם לתפקיד הבכיר בלשכה, אבל לא טרח לרגע לשרת את ממנהו. הסכסוכים והקרבות שניהל בתוך המקום הרגיש במדינה ידועים ופורסמו בזמן אמת. הסוף ידוע, הנדל התפטר מתפקידו אחרי שראש הממשלה הודיע לו כי אין לו עוד אמון בו, והמשיך לחיים הפוליטיים כחלק מהגוש המתנגד לנתניהו - עד שנפלט מהפוליטיקה מחוסר עניין לציבור.
כזה הוא גם אגמון, שמיהר השבוע להתפטר בעקבות הסערה שנוצרה סביבו. כבר חודשים ארוכים מתלוננים באוזני אנשי הלשכה, ואולי באוזני ראש הממשלה עצמו, כי האיש פשוט בלתי ניתן להשגה לעיתונאים. לאו דווקא לאלה המתנגדים בעקביות לראש הממשלה, אלא גם לאחרים. אבל האירוע לא מטופל. אגמון ממשיך בשלו, וכך גם נתניהו, שכנראה עסוק מדי מכדי לשים לב למתרחש בתוך לשכתו.
לכן כשתקפו אותו השבוע באופוזיציה וקראו לראש הממשלה לפטר אותו על גילויי הגזענות המבחילים שכביכול אמר, לא היה מישהו בצד השני שיגן עליו. חברי הכנסת של הליכוד וגורמים אחרים בלשכה שתקו במקרה הטוב, והצטרפו למתקפות במקרה הרע. אגמון קנה זאת ביושר. שלא לומר בחוסר יושר.
הנציב הנכון?
בהחלטת בית המשפט, שההתנהלות בו הייתה אפילו לא בדרג בית המשפט העליון אלא המחוזי בלבד, הצליחה היועמ"שית ליצור ציר היררכי חדש בתוך משטרת ישראל. ברוב המשטרה, בעיקר בנושאים שפחות מעניינים אותה, ההיררכיה הפיקודית נותרה כשהייתה – שוטר, פיקוד זוטר, פיקוד בכיר, מפכ"ל והשר הממונה.
אולם בנושא העיקרי שמעסיק אותה מבוקר עד ליל, נושא החקירות, בפרט חקירות נגד אנשי ציבור – השתנתה ההיררכיה הפיקודית במשטרת ישראל מרינת סבן לבועז בלט, וכפיפות ישירה ליועמ"שית. הפיקוד הבכיר, המפכ"ל והשר – בחוץ. בלט וסבן עובדים ישירות עבור גלי בהרב מיארה, תוך עקיפת המפכ"ל. הוא לא אחראי עליהם והם לא סרים למרותו.
תפקיד הנציב הבא קריטי. על הפרק מינויים של שני משנים ליועצת המשפטית. זה הקרב הבא של בהרב מיארה. וכפי שהיה בעבר, היא לא תבחל בשום אמצעי כדי לכפות את דעתה על זהות אותם מינויים. הגורם היחיד שיכול לבלום אותה הוא לא הממשלה או ראש הממשלה, אלא נציב שירות המדינה החדש. האם כהן ערוך לקרב המצפה לו מול היועמ"שית? הדעות חלוקות. המינויים צריכים להיות ברורים ומובהקים. לא כמו אייל זמיר, יותר כמו דוד זיני. למרבה הצער, לא בטוח שזה המקרה.
ניצחונות במגרשי חוץ
בדיווח לקוני שפורסם השבוע התבשרנו שבמשרד החוץ נחתם הסכם קיבוצי חדש לשיפור תנאי השכר של עובדי המשרד. במשרד החוץ משוכנעים כי ההסכם החדש, בייחוד בעת הזו, הוא לא פחות ממהפכה של ממש.
ארבע שנים עובדים במשרד על ביטול ההסכם המקורי, שהעניק הטבות לוותיקי המשרד, ללא קשר לכישורים או לתפקידים. המבנה החדש שהושג כעת יעניק שכר גבוה יותר על פי תפקיד, מה שיעודד תחרותיות ומצוינות בתוך המשרד. הדגש הגדול ביותר בהסכם החדש הוא על הצעירים – בוגרי קורס הצוערים שמשתלבים במשרד בתפקידים דיפלומטיים – שייהנו מתוספת שכר בשיעור של 20%.
האווירה שהביא איתו סער למשרד היא שעובדי שירות החוץ הם תרומה ישירה לזירה המלחמתית שמנהלת מערכת הביטחון. מאז פתיחת שאגת הארי קיימו אנשי משרד החוץ – לרבות השר, המנכ"ל ודובר המשרד – כ־300 ראיונות. עוד 700 ראיונות תיאם המשרד לאזרחים דוברי שפות זרות, וכן הועלו כ־20 אלף פרסומים דיגיטליים בשלל יוזרים של בכירי המשרד – שגרירים, קונסולים ועוד. התכנים הללו זכו ליותר ממיליארד חשיפות בכל העולם. סער הגיע למקומות נפילת הטילים בערד, בבית שמש, בזרזיר ועוד, וקיים מסיבות עיתונאים בשטח עם התקשורת הזרה המוצבת בישראל. הסרטון בערד למשל גרף לבדו מיליוני צפיות.
בשנה האחרונה, וביתר שאת בחודשים האחרונים, ראה סער חשיבות בגיוס של כמה שיותר מדינות לצורך הכרה במשמרות המהפכה כארגון טרור. משימה לא פשוטה כלל, במיוחד לנוכח רפיסותה של אירופה. שהתגלתה במערומיה במערכה הנוכחית, ושלאורך השנים סירבה לנתק את הקשר עם איראן וחתרה להסכמים עימה, אפילו כשארה"ב חתכה ממנה בתקופת כהונתו הראשונה של טראמפ.
ההצלחה הייתה מסחררת, לא פחות. 27 מדינות האיחוד האירופי הכירו במשמרות המהפכה כארגון טרור, ו־23 מדינות נוספות מחוץ לאירופה הצטרפו גם הן למהלך של סער.
עטרה ליושנה
גם כאשר עמדה בפני בית המשפט סוגיית זכויות פרט מובהקת, כמו פרשת הרוגלות, שבה התברר כי משטרת ישראל השתילה תוכנות ריגול מתוחכמות ולא חוקיות בטלפונים של נחקרים ועדים, הוכיח בית המשפט שזכויות אדם ממנו והלאה. באופן מובהק העדיף בית המשפט את זכויות החוקרים העבריינים שרמסו זכויות בסיסיות של חשודים – ופעל לטרפד את החקירה בנושא מהרגע הראשון.
נכון שיש לעיתים ביקורת על בתי הדין, בעיקר לגבי ענייני משפחה וגירושים. אך באופן כללי לא יהיה נכון להכליל את כלל בתי הדין וכל הדיינים, שרובם עושים עבודה מסורה ומתחשבת בנושאים הרגישים העומדים לפתחם.
במשך כל השנים דנו בתי הדין הרבניים הרשמיים בכל עניין שבו שני הצדדים מעוניינים. לפני 20 שנה, בשנת 2006, החליט בג"ץ שבאין חוק המסדיר זאת, אין לבתי הדין הללו סמכות. דיני התורה המשיכו כמובן כרגיל, אבל בבתי דין פרטיים בעקבות איסור בג"ץ. כעת הסדיר החוק את מעמדם של בתי הדין הרשמיים – שיוכלו לפעול כפי שפעלו עד שנת 2006.
העמידה בפני בית הדין היא וולונטרית לחלוטין. אי אפשר לחייב נתבע או תובע להתייצב דווקא בפניהם אם הוא לא מעוניין בכך. החוק גם לא משנה כלום לגבי זכויות נשים וכדומה, כיוון שבנושאים אלה הוא ממילא עוסק כרגיל, עם או בלי החוק החדש.
מסתבר שאף שהעובדות לא תומכות באף אחת מהתגובות המתנגדות, אפילו לא קרוב, הדבר היחיד שנשאר הוא שנאת דת ופחד מצמית מהמסורת היהודית. בעבר ידעו מפלגות, גם כאלה שלא נמצאות בגוש הימין, לכבד את המסורת, את הדת ואת הדתיים. כיום הקיצוניות היא שמכתיבה את הטון.
בעוד העם נהיה מסורתי יותר, אמוני יותר, צמא לשיבה למסורת וליהדות, הם הולכים ומתרחקים ממנה. מה הפלא, אם כן, שככה הם נראים.
התרעות פיקוד העורף