אבל השאלה היא אחרת: מה היו אותם רכיבים ומה מהם באמת רלוונטי? בפרשת קו 300, שני מחבלים שחטפו אוטובוס נתפסו חיים אך הומתו לאחר מכן על ידי אנשי שב"כ, בהוראת ראש השב״כ. אנשי השב"כ ניסו לחמוק מאחריות ולהטיל אותה על תת־אלוף יצחק מרדכי. מאוחר יותר, בכירים בשב״כ שחשו שהארגון חצה קו אדום, החליטו לדבר. הסיפור שלהם הגיע עד ליועץ המשפטי לממשלה, פרופ’ יצחק זמיר, שזימן אליו את ראש השב״כ אברהם שלום. וזה, לדבריו, הודה שהסיפור שסיפרו בכירי השב"כ הוא אמת. לאחר מכן הורה זמיר לפתוח בחקירה. ראש הממשלה ושר הביטחון סברו שמשפט יסכן את ביטחון המדינה שכן הוא עלול לחשוף דרכי חקירה של השב״כ. הפתרון נמצא במתן חנינה, ללא משפט, לראש השב״כ ולמספר אנשי שב"כ.
אז בפרשת קו 300 אכן הייתה הודאה, אבל היא לא הייתה חלק מעסקת החנינה. היא לא הייתה תנאי או מחיר לחנינה. ההודאה היא זו שהניעה את המרוץ לחנינה, כדי למנוע פתיחת משפט. לכן, דרישת הודאה כתנאי לחנינה במקרה של נתניהו כדי לקיים את התקדים פשוט אינה מתאימה. עם זאת, התקדים שנוצר במקרה של קו 300 הוא שנשיא המדינה רשאי להשתמש בסמכות החנינה על פי שיקול דעתו, גם ללא הרשעה ואף ללא משפט.
קו 300 אכן היה מקרה קיצוני: עבירות חמורות, טיוח מערכתי, ומעורבות של הדרג הבכיר ביותר. הנשיא חיים הרצוג, משפטן בהכשרתו, הבין שמשפט כזה עלול לפגוע לא רק בביטחון, אלא גם באמון הציבור במוסדות המדינה. הרצוג בחר להפעיל את סמכות החנינה כי המחיר של בירור מלא היה גבוה מדי.
עדיף היה לראות את ההליך המשפטי של נתניהו מגיע לסיומו בפסק דין. זו השאיפה הטבעית במדינת חוק. אבל אנחנו לא פועלים בוואקום. ישראל היא דמוקרטיה מתגוננת, הפועלת בתוך מציאות של איום מתמשך. אנחנו נלחמים על קיומנו מול אויבים שפועלים להשמדתנו בעצימות יתרה. אין לנו ברירה כעת אלא לבחור בין להיות צודק ובין להישאר בחיים.
התרעות פיקוד העורף