מאז שהחלה המערכה, וביתר שאת מאז ההסלמה בצפון, המסכים מלאים בדיווחים על אזעקות, יירוטים ונפילות. כתבים משדרים ממטולה, מקריית שמונה ומנהריה. מצלמות עוקבות אחרי משפחות המבלות ימים ארוכים במקלטים. הסיפור הזה חשוב, הכאב אמיתי והמצוקה גדולה. אבל בתמונה הרחבה יש ציבור שלם שכמעט נעלם מהרדאר: כחמישית מאזרחי ישראל – ערביי ישראל.
במרבית היישובים הערביים בצפון אין כמעט מיגון. מדובר בכשל מדינתי ארוך שנים של תכנון ותשתיות, וקיים גם רכיב של הזנחה מקומית או זלזול בסכנה. כך או כך, משפחות שלמות מוצאות את עצמן ללא ממ"ד, ללא מקלט ציבורי מסודר, לפעמים ללא מקום בטוח לברוח אליו כשנשמעת אזעקה.
מי שעוקב אחר ההתרעות והדיווחים מבחין בשם שחוזר שוב ושוב: ערב אל־עראמשה. כפר קטן על הגבול הצפוני, כמעט קו ראשון לאיום של חיזבאללה. אבל נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתם או שמעתם כתבה ארוכה על המקום. מתי צפיתם בכתב טלוויזיה עומד בכפר ומספר על חיי היומיום של התושבים. מתי רואיין מישהו מערב אל־עראמשה כפי שמראיינים פעמים רבות את דוד אזולאי ממטולה.
זפזפתי בין ערוצי הטלוויזיה. המגישים דיברו, הפרשנים ניתחו, הפאנלים דנו – והמסך התמלא במילים. אבל את ערב אל־עראמשה לא מצאתי. אפילו ניסיתי להיזכר אם שאלו שאלה אחת – אפילו שאלה אחת – את ראש מועצת מטה אשר, חברי משה דוידוביץ, על מצבו של הכפר הזה, שנמצא בתחום שיפוטה של המועצה. לא מצאתי שאלה כזו.
זו לא רק בעיה תקשורתית, זו גם בעיה מוסרית. מדינה שנלחמת על ביטחונה חייבת לזכור שכל אזרחיה חיים תחת אותה סכנה. הטילים אינם מבחינים בין יהודים לערבים. גם הפחד אינו מבחין. אבל לפעמים נראה שהמסך מבחין.
התרעות פיקוד העורף