ארז היה גוץ שכולו צוק, מסה של עוצמה, שכולנו שקשקנו ממנה בכל פעם כשהיה שואג את ה"בוא הנה" שלו. אבל אז דידנו לעברו כדי לפגוש פנים זועמות שמהן ניבטות עיניים טובות ורכות, איש שכולו נשמה.
הכרתי אותו לראשונה כשהיה ראש אגף החדשות. הכריזמה שלו השפריצה לכל מסדרון במערכת, את שמו הכיר כל עיתונאי, כמו גם רבים רבים במערכת הביטחון, שממנה לא חסך ביקורת, אך גם אהב אותה אהבה גדולה. הייתי אז כתב במדור הספורט יחד עם בן כספית, עפר שלח, אבי מלר, עמי כברי, בועז ביסמוט ואבי מורגנשטרן. כמה מטרים מאיתנו ישב יאיר לפיד, שערך את "מעריב היום" עם סגנו מרדכי חיימוביץ, ומשה אסולין שעל העיצוב.
לא זוכר אם הצלחתי להירדם בלילה לפני הפגישה הראשונה שנקבעה לי אצל ארז, אבל כל כך חיכיתי לה. "בוא הנה", הוא שאג לעברי כשרק פסעתי לכיוונה של רחל אלוני, מזכירתו, "בוא הנה, אמרתי לך!".
כמה חודשים אחרי שנכנסתי לתפקיד, אשתי דאז נכנסה להיריון ראשון. כמו רוב הגברים קיבלתי פקודה שלא להסגיר את הסוד הגדול עד שנראה "שהכל בסדר". בוקר אחד, לאחר דימום שהבהיל אותנו מאוד, הודעתי לרחל אלוני שלא אהיה זמין לכמה שעות, מפני שאני נמצא באיזו בדיקה. עוד לא הספקתי לטרוק את הטלפון, ורחל התקשרה אליי שוב.
בערב, כשהגעתי הביתה, מצאתי זר פרחים ענק עם מכתב אישי מאוד מאוד מרגש שארז כתב לנו. מאז, כל יום - אני חוזר - כל יום עד הלידה, ארז דיבר איתי על ההיריון, חקר, התעניין במה הוא יכול לעזור ואת מי להפעיל. כך, עד שנולד חנן, בננו הבכור.
אין צומת בחיי העיתונאיים שארז לא היה שם. "רק אל תיכנס ללחץ, אני פה", ביקש להרגיע אותי לפני שעליתי על המטוס בדרכי להיות כתב העיתון בלונדון. כך גם כשמינה אותי להיות הכתב המדיני של "מעריב".
"בומבה של סיפור", היה שואג כל פעם כשמי מאיתנו היה עומד במשימה המקצועית שלו. בימים פחות טובים, הספיק לנו המבט שלו בעיניים כדי ללכת שפופים, ולהפוך עולם רק כדי לפצות אותו מיד בסקופ או סיפור טוב.
ארז לא ייצג את "האסכולה האקדמית" של העיתונות. הוא בא מהשטח, ודיבר בשמו. היו לו חושים חייתיים למהו סיפור, איפה מסתתר הסקופ, והייתה לו ווינריות שסחפה את כולנו אחריו.
ארז היה המורה, אבל בעיקר המנהיג שלנו. לימד אותנו לנצח, ולא חשוב בכלל כמה, או מיהם המתחרים מולנו בזירה. הוא אהב אותנו, גיבה ברגעים מאתגרים, אך דרש, ודרש, ודרש...
ביום רביעי בערב, כשהוא מוקף בבני משפחתו שכל כך אהב, וכל כך היה גאה בהם, היה ברור כבר שאלה שעותיו האחרונות. רכנתי לעבר מיטתו במרתף בית החולים, ואחזתי בידו. היד הייתה חמה. שיערו נראה לבן מתמיד, הנשימות שלו היו קצובות. פניו היו שלוות. "ארז, אם אתה שומע אותי, תמצמץ בעיניים", האצתי בו. לא הייתה תגובה.
"ארז", התעקשתי להמשיך, "אין לך מושג כמה טלפונים אני מקבל מהחברים מ'מעריב'. כולם כל כך אוהבים אותך, כולם מבקשים שאחבק אותך, שאגיד לך מה היית בשבילם, כמה היית סוג של אבא מקצועי לרבים כל כך".
אני אוהב אותך, ארז.
התרעות פיקוד העורף