חקיקתו של חוק הבוררות בבתי הדין הרבניים, שעבר השבוע בכנסת תחת מעטה של שיח ליברלי, אינה ביטוי לחירות אלא מהלך פוליטי מתוחכם של הרחבת כוח. על פני השטח, החוק משווק כהישג של חופש הבחירה: המדינה כביכול מאפשרת לשני אזרחים בוגרים להכריע מרצונם היכן יתברר הסכסוך הכספי ביניהם. אלא שמתחת לשפה הנעימה של אוטונומיה והסכמה מסתתרת מציאות אחרת לגמרי. לא הרחבת חירות יש כאן, אלא העמקה של שליטה מגזרית, פגיעה בשוויון בפני החוק, ושחיקה נוספת של העיקרון הפשוט שלפיו למדינה אחת צריך להיות גם מרחב משפטי אחד.
יוזמי החוק מבקשים להציג אותו כניצחון של חופש החוזים. בפועל, זהו ניצחון של חוזים בתנאים של אי שוויון. חופש חוזים אמיתי מתקיים רק כאשר לצדדים יש כוח מיקוח, מידע ואפשרות ממשית לומר לא. כאשר הבחירה מתקבלת בתוך מרחב של לחץ קהילתי, היררכיה דתית ופחד מהדרה, המילה חופש מאבדת את משמעותה והופכת למסך עשן. כך בדיוק נראית כפייה כשהיא לבושה בשפה של הסכמה. זה לא ליברליזם קלאסי מבית מדרשו של ג'ון סטיוארט מיל, אלא ליברטריאניזם מגויס מבית מדרשה של קוהלת.
וגם ברמה המוסדית התמונה בעייתית. בתי הדין הללו לא רק שקועים עד צוואר בנפוטיזם, אלא גם אינם מגלמים תפיסה שוויונית של סמכות. הם מדירים נשים מתפקידי דיינות, כלומר מעמדת ההכרעה עצמה. מדינה ליברלית אינה יכולה, גם לא בעקיפין, להעניק הכרה למנגנון שפוסל מראש מחצית מהאוכלוסייה מתפקיד השיפוט. זה אינו פלורליזם. זו אפליה במימון ציבורי.
העובדה שנציגי הציונות הדתית מובילים את המהלך יחד עם המפלגות החרדיות אינה שולית. היא מלמדת על שינוי עומק מצער. במשך שנים ארוכות הציונות הדתית הציגה את עצמה כמחויבת לממלכתיות, כמי שרואה במדינה מסגרת מחייבת ומשותפת. כעת מתברר שהמחויבות הזו מותנית: היא עומדת כל עוד אינה מתנגשת עם האינטרס החרד"לי. וגם אם הם אינם משתמשים, כמו אחרון החרדים, בביטוי "ערכאות של גויים", בפועל הם כבר שם.
כאשר מרחיבים במודע מערכת נורמטיבית מקבילה, המסר ברור: פחות ריבונות משותפת, יותר אוטונומיה סקטוריאלית. במקום משפט אחד לכולם נוצרת פסיפס של מערכות מקבילות. זה אינו תיקון נקודתי אלא עוד לבנה בבניית חברה מפוצלת שבה כל קבוצה מושכת לכיוון שלה והמרכז המשותף הולך ונשחק.
אבל הצביעות החריפה ביותר נמצאת במקום אחר. אותם פוליטיקאים שמדברים בלהט על חופש הבחירה כאשר הדבר משרת את הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים, מתנגדים בעקביות לחופש הבחירה של אזרחים בתחומים אחרים. חופש הבחירה להינשא מחוץ לרבנות. חופש הבחירה להתגרש מחוץ למונופול דתי. חופש הבחירה לנוע בשבת בתחבורה ציבורית. חופש הבחירה פשוט לחיות בלי כפייה דתית.
וכאן המסכה נופלת: חופש הבחירה עבורם איננו ערך אלא כלי. הוא מופיע כאשר הוא מגדיל כוח, ונעלם כאשר הוא מאיים עליו.
והאירוניה היא שאין כאן אפילו הכרח הלכתי. פעם אחר פעם הרוב הליברלי בישראל נדרש להיכנע לגחמות שאינן ליברליות, גם כאשר בתוך ההלכה עצמה קיימות חלופות. יש פתרונות הלכתיים לתחבורה ציבורית בשבת. יש פתרונות הלכתיים לגירושין אזרחיים. ויש גם עמדות הלכתיות המאפשרות הרחבה של תפקידי נשים לרבנות ואף לדיינות. על דבורה הנביאה אמרו בעלי התוספות שהייתה מלמדת דינים, ויש עמדות בהלכה שלפיהן אישה יכולה לדון בדיני ממונות אם בעלי הדין מקבלים אותה עליהם. אלא שההנהגה החרדית והחרד"לית בוחרת בעקביות להישען דווקא על הפרשנויות המחמירות ביותר, ואז, באותה נשימה, מטיפה על חופש הבחירה.
אם באמת היה כאן רצון לבנות אתוס יהודי משותף, הבחירה המתבקשת הייתה אחרת: לא להקצין אלא לגשר, לא להקשיח ולא לבחור תמיד בפרשנות המחמירה ביותר, אלא לתת מקום של כבוד גם לקולות הליברליים שבתוך המסורת היהודית המפוארת.
האמת פשוטה ולא נוחה: זה לא חוק שמרחיב חופש. זה חוק שמרחיב כוח, ואז קורא לו חופש.
התרעות פיקוד העורף