עשרות מיליוני שיעים באיראן מחזיקים באמונות דתיות שבהן מאמינים אנשי המשטר. מיליונים מתפרנסים ממנו. רצון בשינוי אין פירושו נכונות ליצור הפיכה. מותר לנו לקוות שמתנגדי המשטר אכן ירימו שוב ראש, וכדאי גם לנסות להיטיב את תנאי המחאה. אבל אסור שהדבר יסיט את תשומת הלב הצבאית ואת המשאבים ויבוא על חשבון פגיעה ביסודות הכוח של איראן.
המחיר הוא שימור עוצמתה הכלכלית של איראן הנוכחית. רק איראן נטולת רזרבות אנרגיה, נמלי אנרגיה ויכולת הפקה ושינוע תהיה חסרת יכולת לתמוך בפרוקסים ולהקים מחדש עוצמה צבאית.
"עליית מחיר הנפט תפגע קשות בכלכלות המערב" היא קונספציה העומדת בבסיס הקריאה בארצות הברית ובמערב להפסקת המלחמה. נניח לרגע שמחירי הדלק יעלו ב־100% ויותר. אנשים ימשיכו לנסוע לעבודה, לכל היותר בשיתופי רכב או בתחבורה ציבורית. אם מוצרים יתייקרו ב־100%, תהיה מצוקה בשכבות מסוימות, אבל המערב לא ירעב ללחם.
מצד שני, יתחיל חיפוש אחר מרבצי אנרגיה חלופיים ותהיה רגולציה מקילה על מקורות אנרגיה חלופיים. ההיסטריה עקב מחיר הנפט אינה צריכה למנוע את הכרעתה הכלכלית של איראן.
שאלת הנפט מתפצלת לעניינים נוספים. כ־20% מהנפט העולמי עוברים דרך מצרי הורמוז, ומקורם במדינות המפרץ. רק 1% מהנפט שצורכת ארצות הברית מגיע ממצרי הורמוז. זאת, לעומת רוב הנפט הסיני, ההודי, היפני והדרום־קוריאני.
אם במקום המעבר הסלקטיבי של מכליות איראניות בהורמוז, ובמקום תוכנית כיבוש גרנדיוזית, ארצות הברית תחסום את התנועה במצרים, מעצמות המזרח ייפגעו – אבל הלחץ שלהן יצטרך להיות מופנה לאיראן. יש להניח שארצות הברית תהיה המרוויחה הגדולה ממצב זה בזכות עתודות הנפט שלה.
נניח שמקורות האנרגיה האיראניים יועלו באש, וכתגובה איראן תבעיר את השדות, המתקנים ונמלי הגז והנפט של מדינות המפרץ. האם לא עדיפה לנו, למשל, קטאר ענייה וחלשה על פני מדינת האחים המוסלמים, שתומכת בחמאס, קונה את אוניברסיטאות המערב ומפיצה שנאת ישראל? גם על כוויית ועיראק לא נתאבל, ולסעודיה יש חוף מערבי המרוחק מהמפרץ הפרסי.
התרעות פיקוד העורף