בעוד שהמנהיגות הלאומית, האחראית על קביעת האסטרטגיה, ניהול הזירה המדינית-ביטחונית והתיאום עם ארצות הברית זוכה לאמון נמוך, המנהיגות המקומית, שנמצאת יום-יום עם האזרחים בשטח, מפעילה מקלטים, מארגנת פינוי, דואגת לקשישים ועוד, זוכה לאמון גבוה.
סקרי ביניים של המכון הישראלי לדמוקרטיה מצביעים על אמון בממשלה שנע בין 17% ל-20%, אמון בכנסת בין 13% ל-16%, ואמון במפלגות בין 6% ל-8%. בסקרי אוניברסיטת חיפה האמון בממשלה נע בין 12% ל-18%. האמון בשלטון המקומי בסקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה עומד על 55%-%60, ובסקרי החוסן של אוניברסיטת חיפה האמון בראשי הרשויות בצפון ובעוטף נע בין 72% ל-85%. הפער הזה מורגש היטב בשטח. תושבים רבים מציינים כי "ראש העיר הוא הכתובת הראשונה", וכי "המדינה רחוקה, אבל הרשות קרובה".
אמון במוסדות הוא תנאי בסיסי ליכולתה של חברה לספוג מכות בלי להתפרק מבפנים. כשהאמון במנהיגות הלאומית נשחק, נפגעת היכולת לייצר נרטיב מאחד ולגייס את הציבור להתמודדות מתמשכת עם קושי. האמון במנהיגות המקומית מאפשר לתושבים לשמר תחושת שליטה במצב, לקבל מידע אמין ולחוש שיש מי שמחזיק את המערכת עבורם.
המנהיגות המקומית - ראשי ערים ומועצות אזוריות ומנהלי קהילות - פועלת בקו הראשון של השפעת המלחמה על אזרחי ישראל. היתרון שלה בזמן המלחמה בולט: היא נמצאת בקשר עם שירותי הביטחון ועם פיקוד העורף, מאפשרת תגובות מהירות לאירועים ושומרת על רציפות קהילתית.
ברור שקיימים הבדלים בין הרשויות השונות, ועדיין ראוי לשבח את המנהיגות המקומית בכללה, ואף לבחון את הרחבת סמכותה גם בעיתות שגרה. המנהיגות המקומית בישראל מוכיחה פעם אחר פעם שהיא עמוד תווך של החוסן הלאומי.
התרעות פיקוד העורף