החוק כבר עבר קריאה ראשונה, ולאחר חודשים של תיקונים שנויים במחלוקת, עבר גם את שלב הוועדה ונשלח למליאה לקריאה שנייה ושלישית. הוא עומד להפוך לחוק, עם הצבעה סופית אפשרית כבר בשבוע הקרוב.
וזו למעשה הנקודה. לאורך כהונתה הכושלת, הקואליציה פעלה בקדחתנות להחליש את מערכת המשפט, תוך ניסיון להעביר חוקים שיאפשרו לממשלה למנות שופטים ואף לעקוף אותם ברוב פשוט בכנסת, וכן לרוקן מתוכן את שומרי הסף בשירות הציבורי שמונעים מפוליטיקאים להפר את החוק.
הציבור, שלא ניתן לעבוד עליו ממש תמיד ובכל עניין, מודע במידה רבה לתרגיל ומתנגד ברובו ל"רפורמות המשפטיות" - אשר נבלמו במידה רבה בעקבות מחאות המוניות. נתניהו מהמר שבעוד שהבוחרים אולי שונאים את ניסיונותיו ליצור אוטוקרטיה נבחרת, הם שונאים טרוריסטים עוד יותר.
לאחר טבח ה־7 באוקטובר שביצע חמאס, ולאחר שנים קשות של מלחמה, ייתכן שזה הימור לא רע. עורר מספיק זעם סביב בתי המשפט, ואולי תוכל למחוק את הפיגור המשמעותי שלך בסקרים לקראת בחירות שחייבות להיערך עד אוקטובר. נצח בבחירות, ותוכל לטעון שיש לך כעת מנדט אמיתי להפוך את ישראל לגרסה יהודית של טורקיה האוטוריטרית.
באופן כללי, נתניהו מהמר שיוכל להרוויח מהתמקדות בקמפיין בעימות עם הערבים - במקום בסוגיות פנים, כמו חיבוק היתר שלו את החרדים, הכולל תקציבים עצומים והשתמטות מגיוס. גם זה עשוי להיות הימור מוצלח: נתניהו מיומן בהצגת התנגדות למדיניות המלחמה שלו כבלתי פטריוטית.
נדמה כי נתניהו אדיש למדי לנזק שעונש מוות למחבלים ערבים עלול לגרום לישראל - או לעובדה שרוב המומחים המשפטיים והביטחוניים מתנגדים לו. למעשה, התעלמות ממומחים היא מאפיין, לא תקלה, בארגז הכלים של פופוליסטים ימניים, בישראל כמו בארצות הברית.
ראשית, מעטים סבורים שעונש מוות ירתיע משמעותית את סוג הטרור שישראל מתמודדת איתו - ולא רק מחבלים מתאבדים, שממילא מבקשים למות. קיימת תרבות רחבה יותר של קדושת המוות ופנאטיות המקדשת מוות בהקשר של ג'יהאד. הדבר ניכר גם בחוסר היכולת של ישראל - וכעת גם של ארה"ב באיראן - להכניע יריבים נחותים בהרבה מבחינה צבאית קלאסית.
יתרה מכך, הדבר יזמין פעולות תגמול ו"הוצאות להורג" של חיילים ישראלים שנשבו, וייצור דינמיקה הדדית של עונש מוות שתיתפס כלגיטימית. וכמובן, זה ירחיק את ישראל עוד כמה צעדים מהעולם הדמוקרטי, שרובו המכריע - למעט יוצאת הדופן הבולטת, ארצות הברית - כבר זנח את עונש המוות כבלתי אנושי וככזה שטעויות בו אינן הפיכות.
נוכח הידרדרות מעמדה של ישראל בעולם, במיוחד באירופה (שותפת הסחר הגדולה ביותר שלה) אך גם בארצות הברית, פגיעה נוספת במוניטין אינה בדיוק דבר רצוי. אך נראה כי אין זה מטריד את הקואליציה - שממש מטפחת תפיסה פתולוגית של "אנחנו נגד העולם".
זה טוב בקלפי, בעיניהם – וזה גם פשוט הצייטייסט המסתגר. במצב המתוח הזה, יריביו של נתניהו נערכים לשורת צעדים נואשים נוספים במהלך מושב האביב של הכנסת שייפתח בעוד כחודש.
ניתן לצפות שהקואליציה תנסה לדחוף בכוח מספר חוקים בעלי אופי אוטוריטרי - במיוחד כזה שיחליש את הייעוץ המשפטי לממשלה. נתניהו גם מנסה, לפי דיווחים, להרחיק בעלי תפקידים עצמאיים מוועדת הבחירות המרכזית. כמעט ודאי שהוא ינסה לפסול מפלגות ערביות - מהלך שגם הוא צפוי להיבלם על ידי בג"צ.
רבים חוששים כי הוא ינסה להפעיל אמצעי חירום כדי לדחות את הבחירות אם הסקרים יישארו נמוכים - וציניות כזו לגבי מניעיו פוגעת קשות במורל בזמן מלחמה. לא רק קיצונים סבורים שהוא עשוי לנסות להאריך את המלחמות השונות - באיראן, בלבנון, בעזה - לפחות חלקית משיקול פוליטיות.
ובהנחה שהבחירות אכן יתקיימו, נתניהו נחשב כמי שסביר שיערער על כל תוצאה צמודה ויטען לזיופים. אם ועדת הבחירות תתמוך בו אך בית המשפט העליון לא, התוצאה תהיה משבר חוקתי - כזה שנתניהו צפוי לנווט לטובתו. יש בעיה אמיתית עם העובדה שמי שחושש מתרחישים כאלה הוא לא בהכרח קונספירטור, אלא פשוט אדם שעיניו בראשו.
גם כאן, הקשר ההדוק של נתניהו עם טראמפ נראה כיותר מעניין של מדיניות, מרשים ככל שיהיה שיתוף הפעולה האמריקאי-ישראלי מול איראן. מדובר בשינוי עמוק של התרבות הפוליטית: טראמפ הפך האשמות שווא על זיופים וניסיונות בוטים לעוות את המערכת ללגיטימיים איכשהו.
כיוון ההתפתחות ברור, וכך גם הסכנה שהדבר יוביל לאלימות ברחובות. ישראל נמצאת בסכנה ברורה, חמורה ומיידית - ולא רק מצד מחבלים ערבים.
התרעות פיקוד העורף