שלושה שבועות לתוך מלחמת ״שאגת הארי״, והאויב הוא כבר לא רק איראן. במקביל למערכה הצבאית, מתנהלת כאן מלחמה נוספת - על התודעה. ובמלחמה הזו, נדמה ששני מחנות בתקשורת ובהנהגה החליטו לנתק את עצמם מהמציאות. מצד אחד: תעמולת דכדוך בלתי נגמרת. מצד שני: הנדסת תודעת ״ניצחון״ מוקדמת ומנותקת. ובאמצע? הציבור. זה שרץ לממ״ד שלוש פעמים ביום.
ומי מאזין לזה? לא רק אזרחי ישראל. גם בטהראן. כאשר ערוצים המזוהים עם המשטר האיראני מתרגמים את המסרים הללו ומשדרים אותם כהוכחה ל״קריסה ישראלית״, זו כבר לא רק בעיה תקשורתית. זו בעיה אסטרטגית.
באמת? תספרו את זה לאזרח במרכז הארץ שקופץ למרחב המוגן שוב ושוב. תסבירו לו למה גם שלושה טילים ביום מספיקים כדי לשתק חיים שלמים. האמת פשוטה: הציבור לא מטומטם. הוא רואה, הוא שומע, והוא מבין כשמוכרים לו מציאות חלקית.
אני לא חלק ממקהלת הפחד. אני מבין היטב את גודל השעה. זו מערכה היסטורית, אולי מכוננת. ואני, כמו רבים, מוכן לשלם מחירים. אבל דווקא בגלל זה - מגיע לנו יחס של מבוגרים. לא תעמולה. לא ספינים. לא אחוזים מנותקים מהקשר.
רוצים לחזק את הציבור? תגידו את האמת. כן - יש הישגים מרשימים. כן - חיל האוויר עושה עבודה יוצאת דופן. אבל גם: יש איום מתמשך, יש כשלים, ויש פחד אמיתי. וזה מוביל לנקודה נוספת - השתיקה. דובר צה״ל יודע לספר מצוין על הצלחות. פחות על כישלונות. הציבור שואל שאלה פשוטה: למה יש יותר נפילות? למה יש יותר פספוסים? לא כדי להאשים - אלא כדי להבין.
המלחמה הזו לא תיגמר רק בטהראן. היא תוכרע גם כאן, בשאלה האם הציבור ימשיך להאמין למי שמדבר אליו. כרגע, יותר מדי קולות מנסים לנהל אותו. מעטים מדי מוכנים פשוט לומר לו את האמת.
התרעות פיקוד העורף