הקישוריות כנשק: חלקה של ישראל במלחמת המסדרונות הגלובלית | ד"ר דניאלה ג'וליה טראוב

המלחמות הגדולות של המאה ה-21 אינן מתנהלות רק בשדות הקרב המסורתיים, אלא ניטשות בנמלי הים, לאורך מסדרונות לוגיסטיים, בתוככי כבלי תקשורת ובהצהרות של פסגות ה-G20  המוסוות כמיזמי פיתוח כלכלי. ארצות הברית וסין מנהלות מאבק איתנים על השליטה בצמתי המפתח של הכלכלה העולמית, מערכה שבה כל פרויקט תשתיתי הוא מהלך מחושב על לוח שחמט גיאו-אקונומי. ישראל, שניצבת במוקד הרעש האזורי, היא למעשה שחקנית מפתח מרכזית גם במאבק הגלובלי הזה.

"עידן חוסר השלום": קישוריות כנשק אסטרטגי

הוגה הדעות הגיאו-פוליטי מארק לאונרד טבע את המונח "עידן חוסר השלום" (Age of Unpeace) – מציאות שבה העולם אינו נתון במלחמה כוללת, אך רחוק משלום אמיתי. הכוחות שנועדו במקור לאחד את העולם, כגון סחר בינלאומי, אינטרנט ותשתיות, הפכו לכלי הנשק המועדפים של עידן זה. התופעה, המכונה במחקר תלות מרושתת כנשק (Weaponized Interdependence) מתארת מציאות שבה מעצמות השולטות ב"צמתי מפתח" גלובליים מסוגלות לחסום גישה ליריבותיהן, לאסוף מודיעין, ולהפוך את החיבוריות הכלכלית למנוף לחץ אסטרטגי.

הביטוי המובהק ביותר לאסטרטגיה זו הוא יוזמת החגורה והדרך (BRI) של סין, במסגרתה בייג'ינג השקיעה מאות מיליארדי דולרים בתשתיות ברחבי העולם כדי להציב עצמה בצמתים שדרכם זורמים הסחורות, האנרגיה והמידע. בעולם המרושת, מי ששולט בצומת מחזיק בידיו את מוקדי הכוח.

ארכיטקטורת הנגד האמריקנית: משולש המסדרונות

המענה האמריקני לאתגר הסיני מעוצב גם הוא בשפת התשתיות. וושינגטון ובעלות בריתה יוצרות "ברית תשתיות" שנועדה לבסס מסדרונות לוגיסטיים חלופיים, במטרה להפחית את התלות העולמית במערכות הנתונות להגמוניה סינית. אסטרטגיה זו נשענת על שלושה מסדרונות אסטרטגיים מרכזיים:

ראשית, המסדרון הכלכלי הודו-מזרח התיכון-אירופה(IMEC) , המהווה את המענה האמריקני הכולל לשליטה הסינית אירו-אסיה. המסדרון נועד לחבר את הודו לאירופה דרך המפרץ הפרסי וישראל, והוא משלב צינורות מימן ירוק, כבלי תקשורת ומיזמי סייבר. שנית, המסדרון הכלכלי של לוזון (LEC) בפיליפינים, המהווה נדבך באוקיינוס השקט שבו הון מערבי מחליף השקעות סיניות קודמות (כמו ביטול מיזמי רכבת סיניים), ומשלב שרשראות אספקה אזרחיות עם יכולות לוגיסטיקה והגנה של צי ארצות הברית. שלישית, מסדרון זנגזור (Zangezur) בקווקז הדרומי. מסדרון זה, המכונה גם "נתיב טראמפ", נועד לייצר רצף יבשתי בין אזרבייג'ן למובלעת נחצ'יבאן דרך שטח ארמניה. חשיבותו הגיאו-אסטרטגית דרמטית: הוא נועד לדחוק את רוסיה מתפקידה כבוררת הביטחונית ההיסטורית של הקווקז, ולייצר ציר סחר מערבי בין הים הכספי לים השחור. בכך, הוא עוקף את "מסדרון ארס" הנתמך על ידי איראן, ופוקע הלכה למעשה את הרשת הלוגיסטית הרוסית-איראנית-סינית במרכז אסיה.

מבחן המציאות: השבריריות מול ההצלחה המבנית

ואולם, בחינה של זרמי הסחר והקישוריות חושפת פער דרמטי בין החזון למציאות, ומציגה תמונה מורכבת של הצלחות וכישלונות בהתאם ליציבות האזורית. מצד אחד, מסדרון זנגזור רשם הצלחה מבנית מרשימה: הסטת שרשראות האספקה בעקבות הסנקציות המערביות על רוסיה הביאה לזינוק של עשרות אחוזים בקישוריות של נמלי גיאורגיה (דוגמת פותי) ולעלייה של 64% בייצוא האנרגיה מאזרבייג'ן לטורקיה, מה שמוכיח את התכנותו של הציר הגיאו-אקונומי במרחב זה. מנגד, מסדרון IMEC נתקל בשבריריות עצומה לנוכח הזעזועים הביטחוניים במזרח התיכון. קריסת הקישוריות הימית בנמלי אשדוד וחיפה (בשיעור של 34.5% עד 42.4%) מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, המחישה כיצד מלחמה ואי-יציבות ביטחונית מקפיאות את ההתכנות הפוליטית והפיננסית של מסדרונות סחר, וחושפות את הפגיעות המבנית של ישראל בציר הצפוני של IMEC.

כלכלת הידע: העוגן הדיפלומטי העמיד מכל

למרות הטלטלה האזורית והאכזבה המיידית מפרויקטים תשתיתיים פיזיים, נתונים כלכליים מעידים כי מעמדה של ישראל מבוסס על יסודות עמוקים יותר. בחינת יחסיהן של מדינות כאיחוד האמירויות, אזרבייג'ן ומרוקו עם ישראל מצביעה על עמידות יוצאת דופן גם לאחר פרוץ הלחימה בעזה.

המניע המרכזי לכינון יחסים אלו לא היה רק איום ביטחוני משותף, אלא צורך הישרדותי כלכלי: המעבר ההיסטורי של מדינות אלו מכלכלה מבוססת-נפט לכלכלת ידע (KBE). מדינות שהציבו יעדי חדשנות ודיגיטציה, מצאו באקו-סיסטם הטכנולוגי הישראלי שותף שאינו בר-תחליף. עובדה זו מסבירה מדוע היקפי הסחר בין ישראל לאמירויות נותרו יציבים סביב שלושה מיליארד דולר בשנה, יבוא הנפט מאזרבייג'ן גדל משמעותית, והייצוא המרוקאי לישראל המשיך להתקיים גם בשיא הלחץ הציבורי בעולם המוסלמי. קשרי כלכלת הידע התגלו כעוגן אסטרטגי חסין-זעזועים המחבר בין ביטחון לסחר.

קריסת תפיסת ההכלה וסופה של אסטרטגיית "הגידור"

מציאות זו מתלכדת עם שבר תפיסתי עמוק במפרץ: קריסת אסטרטגיית ההכלה (Containment) מול איראן. במשך שנים אימצו מדינות האזור מדיניות של "גידור" (Hedging) קפדנית: הישענות ביטחונית על ארה"ב (המשתקפת ביתרון של 9:1 לארה"ב באספקת נשק מתקדם), לצד שילוב כלכלי עם סין ופיוס מול טהראן.

הסכם הנורמליזציה הסעודי-איראני מ-2023, בתיווך סיני, גילם את שיאה של תפיסה פייסנית זו. אך מתקפות הטילים והכטב"מים האיראניים הישירות על תשתיות במפרץ ניפצו את האשליה כי פיוס כלכלי קונה חסינות. במציאות שבה איראן מציבה איום קונבנציונלי ישיר, ההפרדה המלאכותית בין כלכלה לביטחון אולי אפשרית עוד, ומדינות האזור נדחפות על ידי ארה"ב להשתלב בארכיטקטורת הרתעה משותפת.

לנווט בסדר העולמי החדש

"עידן חוסר השלום" אינו מונח אקדמי מופשט, אלא תיאור מדויק של סביבת הפעולה האסטרטגית של ישראל והאזור כולו. מאבק האיתנים הזה ניכר גם בשפה המוסדית של מנהיגי העולם, כאשר ארה"ב מקדמת "תשתיות איכותיות" ב-G20 מול ה"קישוריות" הסינית.

בעולם שבו מסדרונות לוגיסטיים כגון IMEC,לוזון וזנגזור מגלמים משמעות גיאו-אסטרטגית עמוקה יותר מכל הסכם חתום, על ישראל להבין את תפקידה כצומת מפתח קריטי בסדר הגיאו-אקונומי המתהווה. היכולת לזהות את הדינמיקה שבה אזורים שונים - מהקווקז, דרך המפרץ הפרסי ועד הים התיכון - הופכים לזירת התגוששות של מעצמות, ולנווט בה בחוכמה, היא הנשק האסטרטגי החיוני ביותר הנדרש כיום להבטחת ביטחונה ומעמדה של ישראל.