עצם הגשת כתב אישום, ובוודאי עצם הכוונה להגישו, היא אירוע הרסני בחייו של אדם. גם ללא הרשעה, האדם נושא על גבו "כתם פלילי" ציבורי: שמו מוכתם, פרנסתו נפגעת, משפחתו סובלת, ומעמדו החברתי מתערער. בעידן התקשורתי והדיגיטלי, שבו עצם החשד הופך לכותרת, הנזק אינו זמני אלא לעיתים בלתי הפיך. מערכת המשפט אומנם מכירה בחזקת החפות, אך בפועל חזקת החפות הציבורית נשחקת כבר בשלב החקירה, ונמחקת כמעט לחלוטין עם הגשת כתב אישום.
דווקא בשל כך, הגבלת מוסד החנינה רק למי שהורשעו יוצרת אבסורד מוסרי. אדם חף מפשע, או אדם שנסיבותיו מצדיקות הימנעות מהליך פלילי, אינו יכול ליהנות מחנינה משום שלא הורשע, אך הוא כבר נושא בעונש חברתי כבד. מנגד, מי שהורשע יכול לזכות בחנינה לאחר שריצה חלק מעונשו. התוצאה היא שמוסד שנועד לתקן עוול, מחמיץ את שלב הזמן שבו ניתן למנוע אותו.
הרחבת מוסד החנינה גם למי שהוגש נגדם כתב אישום, ואף למי שמתכוונים להגיש נגדם כתב אישום, אינה ביטול של שלטון החוק אלא חיזוקו. חנינה כזו אינה קביעה של חפות משפטית, אלא הכרעה מדינתית-מוסרית כי אין זה ראוי, צודק או מועיל להמשיך בהליך הפלילי. שיקולים אלה יכולים לכלול חולשת הראיות, אכיפה בררנית, חלוף זמן ניכר, מצב בריאותי, נסיבות אישיות חריגות, או אינטרס ציבורי מובהק בהפסקת ההליך.
מדינות שונות כבר מכירות, הלכה למעשה, במנגנונים דומים. הסדרי אי-העמדה לדין, עסקאות מותנות, חנינות מוקדמות או צווים נשיאותיים המונעים העמדה לדין, כולם מבטאים הבנה כי המשפט הפלילי אינו חזות הכול. אלא שמנגנונים אלה מצויים לרוב בידי התביעה, בעוד החנינה מצויה בידי רשות נפרדת, שאינה מחויבת לאותה לוגיקה מוסדית. דווקא עצמאות זו מאפשרת לה לשקול את התמונה הרחבה.
כמובן, הרחבת מוסד החנינה מחייבת זהירות. יש לקבוע קריטריונים ברורים, שקיפות ופיקוח ציבורי, כדי למנוע שימוש פוליטי או שרירותי. אולם החשש מפני שימוש לרעה אינו מצדיק שלילה עקרונית של הכלי. מערכת משפט בוגרת נמדדת לא רק ביכולתה להעניש, אלא גם ביכולתה לעצור בזמן, להודות במגבלותיה, ולבחור בחמלה כאשר זו משרתת את הצדק.
בסופו של דבר, החנינה אינה סתירה למשפט אלא השלמה לו. היא מבטאת את ההבנה שהצדק אינו תמיד תוצאה של פסק דין, ושלעיתים ההחלטה הצודקת ביותר היא לא להעמיד לדין מלכתחילה. הרחבת מוסד החנינה לכל אדם, כפי שנקבע בפסיקה הישראלית, גם למי שרק הוגש נגדו כתב אישום או שמתכוונים להגיש נגדו, אינה פריבילגיה אישית, אלא הכרה אנושית ומדינתית בכך שהכוח הפלילי הוא כוח הרסני, שיש להפעילו במידה, בענווה, ובאחריות.
התרעות פיקוד העורף