אייפא"ק במבחן: האם יהדות ארצות הברית בסכנה? | זלמן שובל

איפא”ק, השדולה האמריקאית למען ישראל והארגון היהודי החזק והמשפיע בארצות הברית, נמצא בימים אלה במאבק הגדול ביותר מאז היווסדו. לפי שעה ידו על העליונה, אך יש תקלות. על הפרק עומדות בחירות האמצע לקונגרס והבחירות המוקדמות למועמדי המפלגות לנשיאות ב־2028 – והצלחתם או כישלונם של המועמדים הנתמכים על ידי הארגון בבחירות אלה.

התמודדות בשבוע האחרון במדינת אילינוי על מועמדות הדמוקרטים לקונגרס הייתה מבחן. זכתה שם אומנם מועמדת מומלצת של איפא”ק לבית הנבחרים, אך נכשל מועמד מומלץ אחר, ובמקומו נבחר מועמד יהודי, בן לאם ישראלית, שמתח ביקורת על ישראל במלחמתה בעזה כדי לזכות בקולות השמאל. תקלה נוספת הייתה קודם לכן בניו ג’רזי, כך שראשי איפא”ק נדרשים לבחון מחדש את האסטרטגיה האלקטורלית שלהם.

אך הבעיות שנשקפות ליהדות ארצות הברית יסודיות יותר מחישובי בחירות, וניתן להגדירן קיומיות. לאחרונה נשמעים בחוגים אינטלקטואליים יהודיים קולות שמעלים ספקות בעניין אפשרותם של יהודי ארצות הברית לחיות חיים תקינים בעתיד בחברה שנעשית עוינת יותר ויותר כלפיהם, הן משמאל והן מימין. בנוסף, נשמעת קריאת חירום בעניין מגמות שמתרחשות בקרב היהדות עצמה, כגון התבוללות ונישואי תערובת.

ארצות הברית מעולם לא הייתה “מדינת הזהב” שיהודים חלמו עליה, והאנטישמיות נולדה בה עוד לפני הקמתה, אף שהאבות המייסדים גינו אותה. האנטישמיות בארצות הברית יובאה מבחוץ על ידי מהגרים מאירופה אך היא גם תוצאה של דעות קדומות מתוצרת מקומית. היא אף פעם לא נעדרה לגמרי מהחוויה האמריקאית או מתרבותה.

בשנות ה־30 וה־40 במאה הקודמת הייתה עלייה בתופעות אנטישמיות בהשפעת הנאציזם בגרמניה ותומכיו בארצות הברית וכתוצאה מהמשבר הכלכלי. הנשיא רוזוולט, שכמה מיועציו החשובים היו יהודים, אומנם תקף את הנאציזם בגרמניה ואת תומכיו בארצות הברית, אך לא מנע גילויים אנטישמיים במחלקת המדינה שלו. הדברים השתקפו גם בבנקים, במשרדי עורכי דין גדולים, בחברות ביטוח ובאוניברסיטאות, שבשכבות המקצועיות הבכירות שלהם לא נכללו יהודים כמעט עד לפני כ־60 שנה.

מצבם של יהודי ארצות הברית השתנה לטובה רק עם הקמת מדינת ישראל, ולפני שנים אחדות התבטאה אישיות יהודית בכירה בממשל כך: “אם חלילה יקרה משהו למדינת ישראל, מצבנו יחזור לקדמותו”. בעקבות 7 באוקטובר והמלחמה שאחריו נפרצו כל החסמים, בארצות הברית כמו באירופה: אנטישמיות וולגרית, אלימות נגד מוסדות יהודיים ויהודים בודדים, גזענות וחרמות ה־BDS לצד תעמולת זוועה פוליטית נגד מדינת ישראל, הן מצד הימין הקיצוני דוגמת איש הטלוויזיה טאקר קרלסון וחלק מעסקני MAGA של הנשיא טראמפ (אך בהתנגדותו), והן מצד השמאל, לא רק הקיצוני.

עולם התרבות הליברלי, שבעבר לחם נגד האנטישמיות, החליט להוריד ראש או אפילו להתיישר עם האנטישמיות. כך עשה, לדוגמה, ארגון הסופרים הבינלאומי. המלחמה של ארצות הברית וישראל נגד איראן חידדה את התופעות האלה, וכפי שנכתב ב"ניו יורק טיימס" היא הפכה לגורם מפלג במחנה השמרני ובפוליטיקה האמריקאית בכלל ותעמוד במקום מרכזי במערכות הבחירות הבאות.

הקהילה היהודית עומדת תוהה, מבולבלת ונרגזת מול המתרחש סביבה, ולא תמיד מבינה את הסיבות לכך. אבל גם ישראל, כמדינת הלאום היהודי, אינה ממלאת בהקשר זה את תפקידה. דווקא בשעה זו יש חשיבות מיוחדת לאחדות יהודית על כל גווניה, וכשמדובר בארצות הברית, רק הקשר ההדוק עם ישראל יכול להבטיח זאת.

הישארותם של היהודים האורתודוקסים במסגרת העם היהודי מובטחת, וכנראה גם הישארותם של הקונסרבטיבים. אך כשמדובר בזרם הגדול ביותר ביהדות ארצות הברית, הרפורמים, הדבק העיקרי שמחבר אותם לעם היהודי הוא הזיקה למדינת ישראל. הדבר מתבטא גם בנעשה בבתי הכנסת ובעמדות שנוקטים נציגי הזרם בגופים יהודיים מאורגנים. יש, כמובן, גם קבוצות הבועטות בציונות ובקשר עם ישראל, ותמיד היו, אך חשיבותן אינה רבה.

בישראל יש הסוברים שמוטב להישען על האוונגליסטים מאשר על היהודים, אך זו לא רק טעות בהבנת המציאות שיכולה להשתנות בימין הנוצרי, אלא מעילה בערכיה היהודיים והציוניים של מדינת ישראל. יוזמות כ”חוק הכותל” מחמירות זאת. אסור לנו להרחיק מעלינו בקוצר ראות חלק גדול מהעם היהודי, גם אם נרצה לשמור על מקומה המרכזי של היהדות ההלכתית.