היומרה להציג את החוק כהרחבה של חוק הבוררות היא בלוף במלאכת מחשבת. בבוררות אזרחית רגילה, פסק הבורר זקוק לאישור בית המשפט כדי שניתן יהיה לאכוף אותו. בית המשפט בודק שלא נפלו בתיק פגמים מהותיים, שההליך היה הוגן ושאין בו סתירה לתקנת הציבור. על פי החוק החדש, הסכמה שהושגה בבוררות בבתי דין רבניים ובבתי דין שרעיים אינה זקוקה לאישור בית המשפט והיא נחשבת פסק דין לכל דבר.
בעיקרון, החוק מאפשר בדרך מוזרה לבית הדין הרבני לפעול בשני כובעים: כערכאה שיפוטית דתית בנושאי נישואין וגירושין, וכבורר פרטי בממונות. כדי שבית הדין יוכל לדון בנושאי ממון, החוק מחייב את הצדדים לחתום על הסכם בוררות שבו המתדיינים מצהירים במפורש שהם מקבלים על עצמם את סמכותו של בית הדין לדון ולהכריע בעניינם.
זו כרוניקה של כפייה במסווה של הסכמה. ח"כ שמחה רוטמן יכול להיתמם מעל בימת הכנסת בעניין "חופש הבחירה של שני מבוגרים". במציאות הישראלית, "הסכמה" בקהילות סגורות או במערכות יחסים שאינן שוויוניות היא פיקציה. כשבתוך קהילה חרדית מופעל לחץ חברתי, סירוב להישפט בבית דין רבני עלול להוביל לנידוי, מכאן שהבחירה אינה באמת חופשית.
החוק החדש מפקיר את הגורמים החלשים יותר – נשים, עובדים, או בעלי עסקים קטנים – למערכת שאינה מכירה בעקרונות המשפט המודרני, אלא בכללי "שולחן ערוך". החוק מתיימר להגן על "זכויות מהותיות" באמצעות רשימת חריגים כחוק שיווי זכויות האישה וחוק החוזים האחידים, אך זוהי הבטחה ריקה מתוכן. דיינים שמתמחים בהלכה אינם בקיאים בדקויות של חוקי העבודה המודרניים או בדיני חברות מורכבים. לא ברור כיצד דיין שמאמין בנחיתות משפטית של אישה יוכל ליישם את חוק שיווי זכויות האישה.
המנגנון יוצר "איים אוטונומיים" של משפט דתי בתוך המרחב האזרחי, איים שבהם המשפט הישראלי הופך להמלצה. העובדה שהמחוקקים לא טרחו ליישב את הסתירה הפנימית בנוסח החוק, בין היות בית הדין "בורר" ובין סמכותו כ"שופט״, מעידה על זלזול עמוק בסדרי שלטון. זהו חוק שנתפר בחיפזון כדי לספק שותפים קואליציוניים, בלי להביא בחשבון את ההשלכות ארוכות הטווח על המרקם החברתי.
ישראל הופכת למדינה עם שתי מערכות חוק לשני עמים: מערכת אחת נאורה, שקופה וכפופה לביקורת שיפוטית, ומערכת שנייה ששואבת את סמכותה מהשמיים ומשתמשת בזרוע האכיפה של המדינה.
התרעות פיקוד העורף