יש משהו כמעט אירוני בכך שפסח, חג החירות, מגיע כשכולנו מכונסים בבתים

יש משהו כמעט אירוני בכך שפסח, חג החירות, מגיע כשכולנו מכונסים בבתים, טרוטי עיניים מאימת טילים, מטיפול אינסופי בילדים מחוסרי מסגרות לימוד ומהתמודדות עם בשורות קשות על נפגעים. המדינה סגורה, לא רק מילולית. היא סגורה במובן הנפשי. החירות, נדמה, הפכה למושג מופשט.

בכל שנה אנחנו קוראים בהגדה על יציאה מעבדות לחירות, על סיפורו של עם שהצליח להרים את הראש מעל הפחד ולצעוד קדימה. השנה, הקריאה בהגדה תישמע אולי אחרת. היא תעורר את השאלה, מהי חירות כשאנו חיים זה שנתיים וחצי בצילה של מלחמה מתמשכת? מהי חירות כשאנו מנסים לשמור על שגרה שהולכת ומתפוררת בין אזעקות, נפילות ודאגה שלא מרפה?

חירות אינה רק עניין של גבולות. היא היכולת לקום בבוקר ולהאמין שהיום הזה יהיה קצת פחות כבד. היא התקווה שנוכל לשבת סביב שולחן הסדר בלי שאזעקה תקרע את הרגע ותריץ אותנו למרחבים המוגנים עם קניידלעך בפה וחצי מצה ביד. היא התקווה למצוא שקט, גם אם מישהו אהוב מגויס עכשיו, גם אם הבית שבו אנחנו יושבים זמני. דווקא השנה, כשהכל כל כך שביר, מתחדדת ההבנה שחירות היא פעולה. היא לא ניתנת לנו מבחוץ, היא משהו שאנחנו בוחרים לעשות מבפנים. לבחור להמשיך לקוות, גם כשהתקווה נראית כמו מותרות.

יש משפחות שיחגגו השנה בצמצום, לא כמו שהן רגילות. יש חיילים שלא ישבו סביב שולחן הסדר. יש ילדים שעדיין שואלים שאלות קשות יותר מארבע הקושיות. יש הורים שמנסים לענות, גם כשהתשובות אינן פשוטות. ובכל זאת, גם השנה תיפתח הדלת לאליהו, בתקווה שמשהו טוב ייכנס ובאמונה עיקשת ביכולתו של העם לעבור את הקשיים, להתפתח ולשגשג.

פסח השנה הוא חג של עמידה על הזכות לחיות כאן, כעם חופשי בארצנו, של אורך נשימה ושל בחירה יומיומית לא להיכנע לאויבינו. חג הפסח הוא חג של עם המספר לעצמו לאורך דורות אותו הסיפור, שכולל רדיפות, הישרדות, אמונה ולחימה. השליחות של כל דור היא לשאת ולהעביר הלאה לדור הבא את המורשת והמסורת. לא חסרים רשעים היסטוריים וגם עכשוויים המאיימים על קיומנו ומוכנים ללכת עד הסוף כדי להשמיד אותנו. אולי השנה תהיה התפילה “לשנה הבאה בירושלים הבנויה” אות לבנייה, להתפתחות ולהתחדשות בכל הארץ, ותקווה למדינה שתחפש את דרכה בחזרה לחירות.