אני זוכר את החושך והשקט שהיה נשמע כאילו נצח היה. אני זוכר את זעקות השבר שלא פסקו. את הריח אני לא זוכר, את הריח מגיא ההריגה אני מרגיש באפי עשרים וארבע שנים אחרי הפיגוע בליל הסדר במלון פארק בנתניה.
הייתי שם בליל הסדר במלון פארק בנתניה לפני רבע מאה פחות שנה. יחד עם הורי שיחיו וסבתי ז"ל, ניצולת אושוויץ – בירקנאו. מראה גיא ההריגה, דקות אחרי קול הנפץ הבלתי נתפס, לא הותיר מקום לספק. מדובר באחד מהפיגועים הקשים שידעה מדינת ישראל. בעודנו פוסעים דרך מה שהיה עד לפני רגע אחד מקירות בית המלון וממתינים לאמבולנס שייקח אותנו לבית החולים אמרה סבתי: "אני יצאתי מאשוויץ ואני החזרתי אתכם לאשוויץ". המשפט הזה סיכם עבורי את תחושת הפחד שנכחה באולם בית המלון שמכת הדם וההרס שנראתה שם לא הייתה מכת מצרים, אלא מכת עם ישראל.
שברור היה שמסע ההרג של המחבלים הארורים תם. והחשש כי יש עוד מחבל בזירה שעתיד לפתוח באש על משפחות שהגיעו להסב לשולחן הסדר ברוב עם התפוגג, החלו מי שמסוגלים היו על רגליהם לצאת לחזית בית המלון ולהמתין לכוחות הרפואה. דיברו שם על הפחד, על מעגל הדמים, על כך שמדינת ישראל לא מצליחה להתגונן למול איום זה.
והנה חולפים להם עשרים וארבע שנים ועדיין עומדים עלינו לכלותינו. ידענו טבח הנורא ביותר בתולדות תקומת עמנו. והאיומים ממשיכים לא מחזית אחת, אלא מכמה חזיתות בעת ובעונה אחת. והפחד שהיה אז, בגיא ההריגה בנתניה, התחלף בחוסן שיש כעת. ולא, זה לא מובן מאליו והוא מאד מרגש.
במערכה הנוכחית חיילנו עומדים בחזית הצפונית, שהולכת והופכת עצימה, וגם בחזית הדרומית שלא שקטה. כלל תושבי ישראל, שפעם היה מקובל לכנותם עורף, הפכו חזית. תושבים נותרו ללא קורת גג, תושבי הצפון מחזיקים ממש בגופם את גבולה הצפוני של ישראל.
ועל כל זה חשוב שלא נשכח – החוסן גם הוא אינו חסין. צריך לשמר אותו. כולנו זוכרים שמחבלי חמאס הארורים אמרו שהם זיהו את המחלוקות ביננו כהזדמנות לבצע את זממם. הזירה הצפונית מתחממת וה"הותר לפרסום" הנורא בימים האחרונים שב לחיינו – בואו נוותר על כל ויכוח שהוא לא הכרחי. בואו נגביר את השיתוף והיחד. כן, כולם צריכים להיות שותפים. זה יקרה, אבל בואו נדאג שלא מתוך העמקת השסעים.
כוחו של ליל הסדר הוא בדיבור, בעשיה ובחוויה היוצרת חיבור. ניקח את עקרונות החג למציאות ימינו. שנמצה ולא נחמיץ.
התרעות פיקוד העורף