התקציב והכתובת על חומות ירושלים: מבט לעתיד הקשה של ישראל | שוקי פרידמן

התקציב שעבר השבוע מגביה את חומות הגטו החרדי ורק יעמיק את העוני והתלות של החרדים במשלמי המסים והמשרתים. אבל כששליש מהתינוקות היהודיים הנולדים בישראל חרדים, המשמעות לעתיד ישראל הרסנית. מי שמבקש לחזות את עתידה הכלכלי והחברתי של ישראל לא צריך כדור בדולח. מספיק ללמוד את המקרה של ירושלים. ירושלים היא מודל הדגמה דמוגרפי-כלכלי לעתיד של כולנו. אם לא יחול שינוי דרמטי במדיניות הממשלתית, כך תראה מדינת ישראל בעוד שלושה עשורים.

עד לפני שלושה עשורים, בירת ישראל היתה עיר ישראלית ממוצעת עם ערך מוסף של חן ירושלמי. גם אז אפיינו אותה מורכבויות ומתחים, אבל בהיבט הדמוגרפי והסוציו-אקונומי מצבה היה סביר. המיקום שלה היה באשכול סוציו-אקונומי 5. היא הייתה עיר של מעמד ביניים, של פקידות ממשלתית, אקדמיה ומסחר. כיום, ירושלים מדשדשת בתחתית, באשכול 2-1, לצד היישובים העניים ביותר בפריפריה החברתית של ישראל. העוני בירושלים הוא לא רק נתון סטטיסטי יבש; הוא נוכח פיזית ברחובות, בתשתיות המתפוררות של השכונות החרדיות והמזרח-ירושלמיות, ובדמותה המשתנה של העיר.

כשבוחנים את מערכת החינוך - המנבא המדויק ביותר לעתיד - המספרים חדים אף יותר: הרוב המוחלט של תלמידי כיתות א' היהודים בעיר, 67%(!) לומדים במוסדות חרדיים. במוסדות חילוניים לומדים רק 17%. במקביל, ירושלים סובלת כבר עשורים מ"הגירה שלילית" קבועה בעיקר של האוכלוסייה הציונית, היצרנית והליברלית. על פי נתוני הלמ"ס, אלפי צעירים ומשפחות חילוניות עזבו ועוזבים את העיר, ומותירים עיר שהולכת ומאבדת את מנועי הצמיחה שלה. כך, שיעור החילונים בירושלים היום הוא רק 20%. שיעור האוכלוסיה הערבית אגב עלה בשנים האלו באופן מתון מאוד (כ- 4% לערך) כך שזה לא מה ששינה את מצבה של העיר.

הנשמה מלאכותית באמצעות מענקים

המשוואה הכלכלית פשוטה ואכזרית: פריון העבודה במגזר החרדי נמוך משמעותית מהממוצע הארצי, ושיעור התעסוקה של הגברים החרדים, עדיין נמוך דרמטית (סביב ה-52%) לעומת הציבור הכללי (מעל 85%). התוצאה היא בסיס מס הולך ומתכווץ מול צרכי רווחה הולכים וגדלים. כך, שיעור העוני בירושלים מפחיד. 39% מהמשפחות ו-51% מהילדים בירושלים חיים מתחת לקו העוני.  לכן בירושלים, אחוז של בתי האב זכאים להנחות משמעותיות בארנונה על בסיס מבחני הכנסה ששוויה השנתי מגיע ללמעלה מרבע מפוטנציאל הגביה. המשמעות היא שהתושבים המייצרים הכנסה ומשלמים מיסים מלאים, נושאים על גבם את נטל העיר ומשלמים את הארנונה הגבוהה ביותר בישראל.

אז איך ירושלים לא פושטת רגל? התשובה היא "הנשמה מלאכותית". ירושלים שורדת בזכות הזרמה שנתית של מיליארדי שקלים מתקציב המדינה - באמצעות "מענקי הבירה", מענקי איזון ותקציבים ייעודיים. חלק מהתקציבים הם למימון היותה עיר בירה מורכבת. אבל חלק ניכר מממן את הגירעון שיוצרת הדמוגרפיה של ירושלים. במילים פשוטות: הייטקיסטים מתל אביב, תעשיינים מחיפה ועובדי שירותים מראשון לציון הם שמממנים את הגירעון המובנה של בירת ישראל. הפריפריה הכלכלית של ירושלים נתמכת על ידי המרכז הכלכלי של ישראל.

זו לא רק שאלה של רמת חיים. זוהי סוגיה של ביטחון לאומי. אי אפשר להחזיק צבא גדול עם ייתרון איכותי מובהק עם תמ"ג לנפש של אנגולה. צה"ל, צבא העם, לא יוכל להתקיים כצבא טכנולוגי מתקדם כאשר מחצית משנתון הגיוס משתמטת ואלו שבכל זאת מתגייסים נעדרים כישורי יסוד במתמטיקה ואנגלית. קריסה כלכלית היא איום קיומי על הריבונות הישראלית, חמור ומיידי לא פחות מהאיום האיראני. כדי להמשיך לשרוד כאן, חייבים לחולל שינוי מיידי ומשמעותי במדיניות הממשלתית.