בעבר, פסח היה עבורי משהו שאנחנו חוגגים בגלל דבר שקרה לפני אלפי שנים, המסורת שלנו כעם. פתאום, החירות מקבלת משמעות אחרת. במשך שנתיים נלקחה ממני החירות. יום־יום, דקה־דקה, חששתי לחיי. לא ידעתי אם בעוד חמש דקות עדיין אחיה. לא יכולתי לאכול כשאני רוצה, לישון, לשתות, ללכת לשירותים או כל דבר אחר שלאנשים נראה מובן מאליו. לכל דבר הייתי צריך לבקש רשות. הפעם אני הולך לחגוג את חג החירות עם משמעות אמיתית, ומתוך הנשמה.
בעבר לא שמרתי מצוות. הבטחתי לאלוהים בשבי שאם אשתחרר, אני מתחייב להניח תפילין בכל יום ולצום ביום כיפור. בינתיים אני עומד בהבטחה שלי בנוגע לתפילין, ואני מתכוון לעמוד בהבטחה שלי בנוגע ליום כיפור. אלוהים עשה את החלק שלו בעסקה, עכשיו תורי.
ליל הסדר בשנה שעברה היה לילה חשוך מאוד. היה לי קשה מאוד לשמור על האופטימיות. היו רגעים שבהם כבר חשבתי שזה הסוף. בימים מיוחדים, כמו ימי הולדת של שרון והבנות, בחגים, בימים מיוחדים למשפחה, הייתי מתרסק. הייתי הולך לצד במנהרה ומדבר עם המשפחה שלי. בדיוק כמו שזה נשמע – מנהל איתם שיחה כאילו הם איתי. זה הדבר היחיד שהחזיק אותי שפוי. היום אני כבר יכול לדבר איתם באמת ולא רק בדמיון.
היום, כשאני חופשי, אני נהנה מהדברים הכי קטנים שיש. מלספר סיפור לאמה ויולי לפני השינה, מלשבת עם שרון במרפסת ולקשקש שעות ארוכות אל תוך הלילה, מלנשק את אבא ואמא, מלחבק את האחים שלי, מלהיפגש עם החברים הטובים ופשוט להסתובב ברחוב כאדם חופשי. אלו הדברים שמשמחים אותי.
החלום הכי גדול שלי הוא שאוכל לתת לאמה, ליולי, לשרון וכמובן לעצמי התחלה חדשה, ושזה יהיה כמו פעם – שהחיים שלנו יחזרו להיות כמו שהיו, שהבית שלנו יהיה תמיד מלא בצחוק ובשמחה. זה הדבר היחיד שאני רוצה ובזה אני משקיע את כל האנרגיות שלי. אני לא רוצה שהשנתיים האלה בשבי יגדירו את מי שאנחנו כמשפחה ושהטראומה שחווינו תכתיב לנו את החיים.
חג חירות שמח, עם ישראל. תודה שלא ויתרתם עליי, על החירות שלי. תודה שתמכתם במשפחה שלי. והחיילים היקרים, אתם בליבי לתמיד. תודה על הכל.
התרעות פיקוד העורף