כשאני חושב על פסח, חג החירות, אני לא יכול שלא לראות אותו דרך מה שעבר עליי. בזמן שעם ישראל ישב סביב שולחן הסדר וסיפר על יציאת מצרים, אני הייתי רחוק מהבית, במקום שבו המילה "חירות" הייתה כמעט זרה. בתוך השבי, הבנתי עד כמה הסיפור העתיק הזה הוא לא רק היסטוריה - הוא חי, נושם, ולעיתים גם כואב מאוד. מצאתי את עצמי נאחז במחשבה על יציאה, על אור בקצה, על האפשרות שזה ייגמר.
בחג השני של פסח, כשהייתי עדיין שם, צילמו אותי לסרטון שפנה למשפחה שלי. זה היה רגע מורכב. מצד אחד רציתי שהם יראו אותי, שידעו שאני חי, ומצד שני ידעתי באיזו מציאות הדברים נאמרים. בתוך כל זה ניסיתי להעביר משהו אמיתי, איזשהו חוט שמחבר ביני לבינם. אני זוכר שחשבתי עליהם כל הזמן, על הבית, על השולחן, על המקומות הרגילים שהפכו פתאום לחלום רחוק.
הרגע שבו חזרתי הביתה היה רגע של יציאה אמיתית לחירות. אבל החיים שאחרי זה הם לא רגע אחד, אלא רצף של ימים. היום אנחנו יחד, מנסים לחזור לדברים הפשוטים - לשבת יחד, לדבר, להיות. יש משהו מאוד עדין בדרך שבה אנחנו בונים מחדש את השגרה, בלי למהר, בלי להעמיס מילים גדולות. אני לומד מחדש את המשמעות של חופש - לא כהכרזה, אלא כרגעים קטנים של נוכחות, של משפחה, של נשימה. אולי זו החירות האמיתית עבורי עכשיו.
התרעות פיקוד העורף