יש משהו כמעט בלתי נתפס בשגרה שנכפתה עלינו: לא מלחמה רשמית, לא הפוגה אמיתית, ובינתיים טילים נופלים כמו גשם. מדינה שלמה נעצרת, פעילות מוקפאת, ואנחנו משפחות על ילדינו וקשישינו מצטופפים בבתים, בין אזעקה להתרעה, מנסים לקרוא לזה חיים. זו מציאות שמערערת כל תחושת ביטחון בסיסית, ומאלצת אותנו להתרגל למה שלא אמור להיות שגרה לעולם.
הרי לא ביקשנו הרבה. רצינו חג פשוט: אביב פורח, שולחן חג, ויכוח קליל על מי מארח, התרגשות קטנה משמלה חדשה, פרחים שנקנים בלי רגשות אשמה. רגעים רגילים של חגיגיות, כאלה שממלאים את הבית בריחות טובים ובתחושת יחד. לא חג שבו כל המזרח התיכון שותף בעל כורחנו, אלא משהו קטן, משפחתי, אנושי כזה שמאפשר לנשום.
ובתוך כל זה מתגנבת הבנה שקטה אך עיקשת: אי אפשר להמשיך לחכות. לא להחלטות של מנהיגים, לא להכרזות דרמטיות. החירות, אם תגיע, תתחיל מאיתנו בבחירות הקטנות, היומיומיות, שמסרבות להיכנע לפחד.
אז השנה החלטתי להרים דגל קטן, פרטי. להזמין את כולם אליי, גם אם הממ"ד יידרש להכיל יותר ממה שתוכנן לו. להכין אוכל טוב חלק לקנות, חלק לבשל להוציא את הכלים היפים, את צלחת הפסח המהודרת. לקנות צבעונים, להלביש את הקטנים בלבן, כמו בכל שנה. לא כי המציאות מאפשרת זאת, אלא דווקא כי היא לא.
ובין אזעקה להתראה, נקרא את ההגדה. נשאל את הקושיות. נבקש חירות לא כסיסמה, אלא כתפילה אמיתית, מכוונת, עיקשת. כי אולי חירות מלאה עוד רחוקה, אבל היכולת לבחור איך לחיות בתוך חוסר הוודאות היא כבר התחלה. ובחג הזה, יותר מתמיד, הברכה איננה "חג שמח". היא עמוקה ושקטה יותר: חג של אור. של חוסן. של תקווה וגם של בחירה להמשיך לחיות, למרות הכול.
התרעות פיקוד העורף