כל פעם שמישהו שואל אותי מה שלומי, אני מקפידה לענות "נפלא". כן, גם עכשיו. מול הרמת הגבה והגיחוך הציני, אני מבהירה שאני רצינית. הכל נפלא, לפחות אצלי. לפחות זה מה שאני רוצה להדהד ליקום. כן, הכל נפלא, מה אתה מתפלא? על אפם ועל חמתם של כל מי שלא רוצים אותנו בגרסה הטובה ביותר שלנו.
בחוץ משתוללת סופת רעמים בליסטית באמצע האביב, שמפחידה את הכלבה יותר מאשר האזעקה באמצע הלילה. לא דרמה גדולה, סתם מזג אוויר מבולבל, כמו שאר הדברים שקורים פה. העונות כבר מזמן לא עומדות בזמנים הקבועים שלהן, וגם אנחנו לא ממש.
אתמול צפינו יחד בכדורגל פורטוגלי, תחביב חדש שהתחלתי בו מאז שאני אזרחית המדינה השנייה שאין טיסות אליה אז אין על מה לפנטז. הסתכלתי על הקהל עם הצעיפים והמטריות וצהלות השמחה על גול משוגע שאחד השחקנים הבקיע, וחשבתי על הקלות הבלתי נתפסת של הקיום הפשוט, שבו אנשים יוצאים מהבית, הולכים לאכול משהו, צופים במשחק כדורגל, עולים לרכבת בחזרה הביתה ונכנסים לישון בנחת.
בזמן המשחק הוא הזכיר לי את הרגע ההוא, לפני מספר חודשים, כשחזרנו מאצטדיון הכדורגל וליד תחנת המטרו סוחרי סמים הציעו למכור לי קוקאין ועוד כמה סמים שאת השמות שלהם שמעתי שם בפעם הראשונה. אני הזדעזעתי והוא צחק עליי. כל כך צחק. בעיקר על התמימות והאידיאליזציה שאני עושה לאנשים, למקומות ולחיים בכלל, כאילו אני לא מתהלכת בעולם הזה קצת יותר מארבעה עשורים. זו אני. ילדה טובה מחולון. פעם נלחמתי בזה, כיום אני מבינה שזו הדרך היחידה לחיות בעולם הזה בטוב.
אומרים שכשהתותחים רועמים המוזות שותקות, אבל אצלי קורה כמעט ההפך, כי יש לי יותר מדי מה להגיד על הכל, יותר מדי מחשבות שלא מסתדרות יפה בטור שאמור להיות חגיגי. בתווך הזה אני מתנדנדת, בין שתי גרסאות של עצמי. זו שרוצה לעבור בין אנשים, אחד־אחד, לנער אותם פיזית כמעט, להגיד תתעוררו, תסתכלו, תפסיקו לקבל הכל כמובן מאליו. וזו שכבר הייתה שם ומבינה שאין לה כוח לעוד סיבוב של זעם מוצדק.
אני רוצה לסגור רגע את הדלת על המציאות כמו שהיא משתקפת מבחוץ, ולבנות לעצמי בועה קטנה של החיים שדמיינתי. לא כי אני מתכחשת, אלא כי אני מנסה לשרוד את המתח הזה ולהוריד את הראש עד יעבור זעם.
אז אני חוזרת לנקודת ההתחלה, ל"נפלא" הזה שאני מתעקשת עליו, ומבינה שהוא לא רק תשובה לכל מי ששואל מה שלומי, הוא עמדה. בעיניי זו בחירה כמעט עקרונית להפריע לנרטיב שמנסה להכתיב לי איך להרגיש. כי קל מאוד להיסחף עם הזרם הכללי, בעיקר עם החרדה ותחושת חוסר האונים - הרבה יותר קשה להחזיק קו אחר, גם אם הוא נשמע קצת מנותק. אבל אולי דווקא בתוך המציאות הזאת היכולת להגיד שאצלי טוב היא לא ניתוק, אלא אקט של שמירה קודם כל על עצמי.
מבחינתי, זה הסיפור האמיתי של החג. חירות, פסח, חודש ניסן וניסים. לא יציאה מעבדות לחירות במובן ההיסטורי הגדול, אלא ניסיון לא לוותר על מרחב פנימי שלא כפוף למה שקורה בחוץ. לא כי הכל באמת נפלא, אלא כי אם אני לא אשמור לעצמי את האפשרות הזאת, אף אחד לא יעשה את זה במקומי. בזמנים כאלה, התחושה היא שזה הדבר הכי קרוב שיש לנס.
התרעות פיקוד העורף