כמובן שלא אמרתי דבר. רק המשכתי להתבונן עליהם וחשבתי לעצמי שאני באמת כמעט לא שומע אנשים שאומרים את האמת לאנשים אחרים, האמת שאומרת שהפחדים שלך והתחושות שלך לגבי החיים לא ישתנו גם כשעונת הטיטולים בחייך תתחיל.
יש איזו נטייה ישראלית לעודד ילודה בכל מחיר תחת הנחת היסוד שמי שאין לו ילדים, אין לו מה לעשות בחייו והוא בעצם בזבוז אחד גדול. האמת היא שמעל כל אזרח כחול-לבן שעובר את גיל 35 במדינת ישראל מרחף מין איום קבוע שאם הוא רוצה להרגיש שעשה משהו בחייו הוא חייב להביא לעולם ילדים. אם צריך את זה בנתונים, אז ישראל ידועה בתור המדינה עם היחס הכי גבוה בעולם בין כמות האוכלוסייה לכמות מכוני ההפריה החוץ-גופית. בגדול אנחנו מדינה של מומחים לפריון ומומחים לביטחון. וכמובן שיש קשר ישיר בין השניים - אבל על זה צריך להרחיב בטור נפרד.
כמובן שבזמן שאני שותק ורק חושב מה אגיד, שלל שיחות משונות על המצב ובכלל מתחילות. התחושה היא שכל פעם שאתה נקלע למרחב מוגן עם אנשים חדשים השיחות נהיות יותר ויותר מוזרות, ואיכשהו תמיד זה מגיע בסוף למיכל הקטנה. הנושאים היחידים שלא שמעתי שדיברו עליהם בזמן האזעקה היו התקציב השנתי של נאס״א והטענות ההולכות וגוברות על האפליה שלנו כלפי הניאנדרטלים - שככל שחוקרים אותם מגלים שהם הרבה יותר משוכללים ומפותחים ממה שחשבנו. מעבר לשני הנושאים האלו, את הכל שמעתי.
אני בדרך כלל לוקח לעצמי את הזמן במרחב המוגן לחשוב על כל מיני דברים, כמו ילודה למשל, או למשל על כך שאני חושב שעשיתי טעות גדולה שכל כך הרבה שנים מחיי בזבזתי בניסיון להיות אבא שלי. עד היום בעצם לא יצאתי מזה לחלוטין, ולפעמים אני שואל את עצמי מה ממני הוא באמת רצון אותנטי ומה מתוך זה הוא חלק ממגמת הניסיון להיות אבא שלי. למזלי, אני חושב, אם אהיה כן לחלוטין עם עצמי, אני לא הצלחתי להגיע להישגים מהסוג שאבא שלי הגיע אליהם, ולכן אני חושב שנכון לרגע זה הבן שלי יהיה יחסית פטור מהצרה הזו. כמובן שאבא שלי בעצמו חווה את זה מאבא שלו, אפילו ברמה יותר קשוחה ממני, אצלו זו הייתה התמודדות עם צל אב שהוא בינלאומי.
המחשבה הבאה שעברה לי בראש הייתה שכל פעם שאני נשאל על התחביבים שלי אין לי תשובה בעצם, ושאני צריך לנסות למצוא תחביבים. אבל לא הצלחתי לפתח את המחשבה הזו יותר מדי, משום שהשיחה במקלט שנסבה סביב השאלה (המעניינת, יש לומר) למה החות'ים בעצם לא מצטרפים למערכה ואיך יכול להיות דבר כזה? תפסה ווליום וגרמה לכמעט כל בן אנוש מעל גיל 30 במקלט לתת את דעתו בנושא.
הבעיה המרכזית, אני חושב, היא השילוב הקטלני שבין מלחמה להפסקת המשחקים בליגות הכדורגל. שני הדברים יחד יוצרים עומס קוגניטיבי מאוד גדול על הציבור. לו היה כדורגל, אפשר היה לבסס לפחות 30% מהשיחות במקלטים על נושאים שקשורים לכדורגל ישראלי.
רגע לפני שהתקבל שחרור יציאה רשמי מהמקלט, התנהל דיון מעניין על הסוגיה: אם היה חתול שהולך אחרי בעליו כמו כלב, האם גם הוא היה ראוי לזכות בכניסה למקלט? ומה אם מישהו מביא ארנבת? ומה לגבי בעלי כנף? שאלות מעניינות עולות בזמן האזעקות במקלטים.
כשיצאנו ראיתי שוב את הזוג בהיריון עולה במדרגות. חשבתי אולי כן להגיד להם משהו. החלטתי שעדיף לשתוק. אתמקד בלנסות למצוא תחביבים ובלנסות למצוא את הקול הפנימי שלי המנותק מדמותו של אבא שלי. עד שהמלחמה תיגמר, אני מאמין שאמצא אחד מהשניים.
התרעות פיקוד העורף