כל ישראלי-יהודי נושא עימו שני סיפורים בעוצמות שונות. הסיפור הקטן והסיפור הגדול. הסיפור הקטן הוא סיפורו האישי של כל אחד מאיתנו, שמתמקד באדם, במצוקותיו, בצרכיו הבסיסים, בהנאות החיים, במשפחה, בטיול לחו"ל, בסוג החלב בקפה. הסיפור הגדול הוא הסיפור היהודי, השורשי, הלאומי, האמונה בצדקת הדרך, וב"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".
מי שחי רק את הסיפור הקטן יתלונן על חוסר נוחות שהפך לבלתי נסבל החל משמחת תורה 2023. מי שחי את הסיפור הגדול לא ירשה לעצמו להתלונן. להפך, הוא יודה על כך שזכה לחיות בימים היסטוריים שעתידים לשנות את חיינו ויחוש שהוא חלק מאירוע עצום. האדם הראשון יחיה בדיכאונות, השני באורות.
הוא נועז ויצירתי. בהפגנת החרדים הגדולה, לפני כשנה, תלה שלט, "צדיק, יש לך דקה להניח כומתה?". גם אם לא מסכימים עם דעותיו ודרכו, אפשר להודות ביושר: על רקע הרפיסות הכושלת של האופוזיציה בישראל הוא אחד המטרילים המגניבים ביותר בתקופה הנוכחית, שבה הממשלה נשענת על המיעוט החרדי ומממנת אותו.
הוא מציע סדר יום מסעיר, פרובוקטיבי ומעורר עניין. הוא המשך האידיאולוגיה של ליברמן ולפיד בדרכים אחרות. בעיקר בשטח וברשתות החברתיות.
השאלה היא מה התכלית. נרקיס מנסה לשכנע בשמאלניות וחילוניות אומה שנעה בדיוק לכיוון ההפוך - ימינה, לשמרנות ודתיות. הוא מנסה לעצור צונאמי ענק עם מחסום קטן ידני.
ללא הסיפור הפרטיקולרי התנ"כי, אנחנו נשארים נטולי הקשר. אם שולפים את הדתיות, המסורתיות וההיסטוריה והופכים להיות נטולי זהות, נשארים עם הסיפור הקטן הפרטי.
שליין ונאור נרקיס צודקים, אבל הם צודקים במדינה הלא נכונה. זה צדק גלובלי, אוניברסלי. אם יהודי זו רק שורה בתעודת זהות, או הגדרה חסרת משמעות, והסיפור התנ"כי אינו רלוונטי והיהדות היא בעיקרה פלסטית, פורמלית ולא רלוונטית - אז אין סיבה מספיק טובה לחיות דווקא כאן.
בצומת הדרכים שבו ישראל מצויה, על רקע מלחמת אין ברירה, מול אויביה שקמים לכלותה, עם עמלק אחר בכל דור ודור, היטלר, סנוואר או מוג'תבא חמנאי, שמתחלפים באופן תקופתי, הדבר היחיד שיכול להחזיק אותנו פה הוא רק הסיפור הגדול היהודי.
התרעות פיקוד העורף