פעם אחת בזמן אזעקה גם נכנסה איתנו למקלט. אני לא יודעת מה קרה שם בדיוק, אבל לא הגיעה אף התרעה לפני כן. כך פתאום, אזעקה. המון אנשים רטנו על חוסר האחריות, שאלו בקול נוקב "למה בנס ציונה קיבלו התרעה וברחובות לא?".
אחד מחקלאי המושבים שמסביב, שהגיע באותו הבוקר למכור את מרכולתו המצוינת בחצי המחיר, גם נכנס איתנו למקלט. הוא התיישב על יד האישה המבוגרת, צקצק ואמר "תראי את הצעירים האלו, בוכים על שהרמטכ"ל לא התקשר אליהם ופרש להם שטיח אדום בכניסה למקלט. תספרי להם, גברת, שביום כיפור ידענו על המלחמה רק כשראינו טילים בשמיים, ובמקום ממ"ד ומקלט מילאנו שקי חול".
המקלט הפך שקט, מלבד כמה קולות יירוט שנשמעו מבחוץ, לאף אחד לא היה חשק לענות לו, וגם אם כן, מה היו עונים? הייתה אמת בפיו. האישה המבוגרת הנידה ראשה בהסכמה, הניחה את ידה על ידו כמו מבקשת ממנו להחריש או לפייס אותו, וכך חיכינו כולנו עד ההודעה המבשרת שאפשר לצאת, את זה הם לא שכחו לשלוח.
רגע אחרי, רכב קטן עצר לידה, מתוכו יצא גבר מבוגר עם שיער שיבה, קסקט, שלייקס ומתחתיו חולצה לבנה ומהודרת וניגש אליה, אמר לה כמה מילים ברוסית, ראיתי שהיא שמחה לקראתו. הוא ליווה אותה אל הרכב, וכשפתח לה את הדלת, הוציא משם זר פרחים קטן, לקח את מקל ההליכה שלה והניח אותו במושב האחורי, הגיש לה את הזר ועזר לה להתיישב. הנחתי שזו הסיבה לחיוכים התמידיים שלה ולחוסר המלל, יש לה אהבה בחיים, וכל שתוסיף, תגרע. כשהתחילו בנסיעה, מבטי נפגש במבטה, "חג שמח" בירכתי, היא הרימה את היד שאחזה בזר וכמו נופפה לי לשלום.
לפעמים הדברים מסתדרים לי בסנכרון מושלם כדי שאקבל פתרונות לשאלות שרצות לי בראש, והנה, גם השאלה לגבי האישה הכמעט שקופה הזו נפתרה לי.
התרעות פיקוד העורף