הקפה של הבוקר כבר לא אותו קפה. אי אפשר לשמוע רדיו ובטח לא לקרוא עיתון. השיפוצים הנעשים במלון הסמוך לביתי נמשכים כבר חודשים ויימשכו כנראה עוד הרבה חודשים. הדבר היחידי שמפסיק את הרעש הוא ההתרעה שלאחריה מגיעה האזעקה. הפועלים נוטשים את המבנה למקום מוגן ואז באים הבומים של הנפילות והיירוטים ויוצא החשק להמשיך לחיות ככה.
כהרגלי, מדי שנה לקראת פסח אני יושב ונובר בארכיונים של כתבות שלי, באלבומי התמונות ובקטעים מתוך ההופעות שלי בטלוויזיה ובקולנוע ושוקע בנוסטלגיה. בניגוד לרוב האנשים שאני מכיר, אני לא אוהב שולחנות חג. המנהגים, האוכל וההתפלספויות על ההגדה חוזרים על עצמם מדי שנה ומשעממים אותי.
בימים אלו מברכים אנשים רבים זה את זה ב"חג שמח". זה חג שמח? הוא יכול להיות שמח? מיליוני ישראלים חסרי מקום ממוגן, משקשקים יום-יום מפחד מהטילים המשוגרים אל הדרום, המרכז והצפון. אנשים נהרגים ונפצעים, בתים ודירות נהרסים, אלפי אנשים נפגעים נפשית. איך אפשר לשמוח? על מה יש לשמוח?
לגבי בעל "הספרייה", עומרי אחאי, יש חילוקי דעות. יש האומרים שמת, ויש האומרים שמסיבות אישיות החליט להיעלם. חלפו שנים רבות מאז נפגשנו לאחרונה. איש לא ראה, איש לא שמע. תעלומה. אני מופיע בצד ימין למעלה של הציור. חי בקושי, אבל עדיין חי.
התרעות פיקוד העורף