ההספד ב"ניו יורק טיימס" היה לא פחות מסיפור גבורה תחת אש. לא בשמחה קיבל מולר את החקירה. הוא היה רפובליקני והוטל עליו לחשוף את מעלליו של נשיא ממפלגתו. זה היה ב-2017, ומולר התנפל על החומר. במהלך החקירה חשף וגירש מרגלים רוסים והרשיע שישה עסקנים אמריקאים. לדעת רבים נמשכה החקירה זמן רב מדי. אבל הביקורת התייחסה למסקנותיה יותר מאשר לעבודתה.
היה קושי גדול לראות את התמונה המלאה מצד השולחן של מולר. בעיקר משום שניהל חקירה קורקטית שעמדה בסתירה גדולה להתנהלות הדולפת של סביבתו. הוא לא אמר מילה מאז החל את עבודתו; לא היו הדלפות מהחקירה, והצוות שלו התנהל כמו הבלתי משוחדים של אליוט נס. את המעט שידענו ניתן היה לראות במסמכים המשפטיים שהגיש בצורת כתבי אישום או עסקות טיעון עם בכירים בעולמו של טראמפ; את פול מנפורט, מנהל הקמפיין, ואת מייקל פלין, היועץ לביטחון לאומי, היה קל למולר להרשיע.
חוקר מיוחד מקבל את רישיון העבודה שלו מהמסמך הנדיר שהוא החוקה האמריקאית; מהתקנות ומהסעיפים שכתובים בה. אותה חוקה מגינה על הנשיא, מעניקה לו חסינות מסוימת, שומרת על פרטיותו אך אינה מציבה אותו מעל לכל חשד. זה מה שטראמפ כה מתקשה להבין עד היום; הוא נשיא ולא מלך. מצד שני, מי שראו בעיני רוחם את טראמפ מובל באזיקים מהבית הלבן, חלמו בהקיץ.
מההתחלה הייתה הבעיה העיקרית שממצאי חקירת מולר היו סודיים. האמריקאים יהיו רשאים לקרוא את הדוח המלא עוד 25 שנה. הדוח הוגש לתובע הכללי, שהביע קודם לכן את דעתו השלילית על מולר. גם הקונגרס מנוע על פי חוק מלקבל את הדוח. אסור לתובע להגיש את הדוח לקונגרס ללא המלצה מפורשת. מולר היה יכול להכין מסמך שימליץ להעמיד את טראמפ לדין, וגם למצוא דרך עקיפה להביא מסמך כזה לידיעת הקונגרס.
עם מינויו של רוברט מולר לחוקר מיוחד לבדיקת הקשר בין הקמפיין של טראמפ לרוסיה, ירדה על מתעבי טראמפ תקווה גדולה, אם לא אופוריה. מולר כיהן כראש ה-FBI 12 שנה, שנתיים יותר מהקדנציה המוגדרת בחוק (מונה על ידי ג'ורג' וו. בוש ונשאר בתפקיד שנתיים נוספות לבקשת אובמה). טראמפ נבהל וצוטט כמי שאמר: "אלוהים, זה סוף הנשיאות שלי". בכירים בבית הלבן נתקפו מיגרנה קשה, ועל הנשיא רבץ ענן אפור שטפטף גשם חומצי. זה קרה כאשר ה"ניו יורק טיימס" פרסם שבפגישה שלומיאלית עם שני רוסים בבית הלבן, אמר להם הנשיא כי נפטר מ"חולה הנפש" (nut case) ה"מטורף" ג'יימס קומי (ראש ה-FBI), כדי להשתחרר מעולו ולהמשיך את יחסיו הטובים עם רוסיה.
עם ההערות שרשם לעצמו קומי בזמן אמת מיד אחרי פגישותיו ושיחותיו עם הנשיא וגם חלק את תוכנן עם מקורביו בשל התחושה הלא נוחה שטראמפ מנסה לגייס אותו כנאמן לו ולא לתפקיד, חדלו דוברי הבית הלבן להכחיש את שהתפרסם על אודות בעל הבית והחלו לגמגם דברי הבל בלשון רפה.
הלסת המרובעת שלו וחזותו הגרומה של התובע המיוחד מולר, מזכירות אודישן לסופרמן. מזמן לא הייתה תחרות כה צמודה של הרעפת מחמאות על מינוי בוושינגטון. מולר מונה לראש ה-FBI ביולי 2001 על ידי וו., אושר בנחת בסנאט ונכנס לתפקידו ב-4 בספטמבר 2001, שבוע לפני הפיגוע במגדלי התאומים. מולר שירת כחייל מרינס בווייטנאם אחרי שגמר את לימודיו בפרינסטון. הוא נפצע והמשיך להילחם.
"הייתי בר מזל", נהג לומר, "ותמיד חשתי שעליי להחזיר משהו לארצי. אחת הסיבות שבגללה הלכתי לווייטנאם, הייתה שאיבדתי שם חבר קרוב מאוד שהיה שנה מעליי בפרינסטון. כמה מאיתנו חשבו שעלינו ללכת בעקבותיו ולכן התגייסנו". עד שובו מהמלחמה קיבל מולר את כוכב הברונזה, לב סגול, צלב הגבורה של וייטנאם ושתי מדליות מחיל הים.
בקריירה המשפטית העשירה שלו בחר מולר לשרת כתובע. קודם בסן פרנסיסקו ואחר כך בוושינגטון. התמחותו הייתה חקירת ותביעת מקרי רצח, תחום שעניין אותו ביותר. "במחלק הרצח משפחות הנרצחים עמדו תמיד לנגד עיניי", הודה בריאיון נדיר שנתן לירחון משפטי, "אתה מנסה להביא להם צדק. בתפקידי כסגן תובע ראיתי כיצד פושעים חושבים שאפשר לחמוק מעונש. להביא אותם למשפט זה סיפוק עצום".
מולר היה גבר שחזותו העניינית הקשוחה כיסתה על חוש הומור פסיבי: הוא צחק מבדיחות אבל לא סיפר אותן. הוא היה דייקן עדי כדי פדנטיות, וכאשר החליט שהגיע סיומן של מסיבות שהוא ערך לעיתים בביתו, הוא הדליק וכיבה את האור עד שהאורחים עזבו. הוא האמין שיוהרה היא חטא. הוא היה שותף לתפיסתו של רוברט הנסן, אחד הבוגדים הגדולים בתולדות הבולשת, שהסודות שמסר לרוסים גרמו נזק רב, והפתיע רבים מחבריו כאשר היה היחיד שהמליץ על עונש מוות להנסן.
מולר חקר את פרשת הפלתה של טיסה 103 של פן-אם מעל לוקרבי, סקוטלנד, שבה נספו 270 נוסעים כולל 35 סטודנטים מאוניברסיטת סירקוז, שאת החולצות האחידות שלהם זיהה מולר כאשר ביקר בזירת הנפילה ונשבע לתפוס את האשמים. המראה הזה הוא שהביא לביקורו המפתיע אצל משפחות החללים ביושבם יחד ב-4:30 בבוקר מול שידור ישיר מהולנד של פסק הדין שהרשיע לובי אחד וזיכה אחר. "הוא דיבר אל המשפחות ועיניו מלאו דמעות", סיפרה תובעת שהייתה איתו, "אבל הוא כה מכובד שהוא לא בכה. הוא עצר לכמה דקות ואחר המשיך".
גם בחקירת פיצוץ הבניין הפדרלי באוקלהומה סיטי היה מולר מעורב. בידי הבולשת היו פרטים לא מלאים על אודות האחראי לפיגוע טימותי מקוויי. ללא התמונה המלאה ולמרות מספר ההרוגים הרב כולל ילדים, היה היסוס במשרד המשפטים לדרוש עונש מוות למקוויי. הטענה הייתה כי מולר איחר ביום בהגשת הניירת הרלוונטית לאשקרופט. הניירת הזאת הייתה עדות מצמררת של המשפחות והניצולים, שדרשו מוות למקוויי ושידור הוצאתו להורג במעגל סגור לבעלי עניין. מולר הציג את הטיעונים בפני אשקרופט, וההוצאה להורג בוצעה כפי שהתבקש.
בפעם האחרונה שהביע עמדה פוליטית, התרשמו מכריו שמולר הוא רפובליקני. מאז חלף זמן רב. אין ספק שהוא לא הצביע לטראמפ. בעיקרון החקירות הללו של התובע המיוחד ארוכות ונמשכות שנים. הוא מקים לעצמו מנגנון מיוחד. מקבל בניין משרדים לאנשיו. עובד באופן עצמאי מהבולשת ומעדכן כאשר יש חדש. הבחירה במולר העידה שכולם הבינו שזה לא הזמן לחקירה ארוכה וכי מולר יעבוד מהר. אולי שנה, אולי פחות. שלא יהיה מצב שבו, כמו במקרה של ניקסון, ייבחר טראמפ בשנית אחרי שעבר עבירה שעליה ישלם את הדין רק בקדנציה השנייה.
מאידך, לא היה ספק כי מולר הוא בדיוק האיש להוציא את טראמפ נקי ללא ראיות מספיקות. באחד המשפטים שבו שירת כתובע נגד פושע, סוחר סמים ורוצח, לא אהב מולר את השוטרים והתביעה וטען שהם אינם ראויים בעיניו. הוא התפטר מהתיק בטענה שהתובעים צריכים להיות טובים בהרבה מהפושעים. זו הייתה אחת הפעמים היחידות שבהן הראה מידה נאה של אגו.
הדוח של מולר לא הפך את טראמפ לדמות אהודה יותר, לא הפך אותו לנעים הליכות, תבוני, שקול ואנושי. להפך: הוא העניק לו רישיון להרוג. בתגובתו הראשונה למסקנות, שאותן קיבל בעת עלייתו למטוס בדרכו לפלורידה, גייס טראמפ את שרירי הפנים שעדיין סרו למרותו ושיווה לעצמו חזות של פוליטיקאי ממורמר וכועס ששפכו את דמו. עם כ-60 מיליון עוקבים בטוויטר, טראמפ גרם להם לזחול על זכוכית שבורה, לצעוק מאה קולפה ולהכות על החזה בשלשלות חלודות. באותו יום לא הפסקתי לזמזם את "You Can’t always Get What You Want".
לא הייתה למולר סמכות להגיש לקונגרס דוח שהוא המלצה מפורשת לכתב אישום, כתבתי שנה קודם לכן; נשיא אמור לשאת בתוצאות של מעשים שאינם בהכרח פשעים. פשע יכול להיות עילה להדחה. אבל לא כל עילה להדחה חייבת להיות פשע. עבירה המצדיקה הדחה היא כזאת שפוגעת בחוקה ובחוסן הפוליטי. היא הוגדרה על ידי אלכסנדר המילטון כ"פגיעה מיידית בחברה עצמה". שתיים מההדחות הקודמות של הנשיאים ביל קלינטון ואנדרו ג'קסון לא זכו לרוב של שני שלישים בסנאט. ניקסון לעומתם, אלמלא התפטר טרם הדחה, היה מודה, מורשע ומאבד את הפנסיה הנשיאותית.
אין אשמה יותר מהתקשורת באחריות לעובדה שטראמפ נבחר לנשיא פעמיים. התקשורת על ראשיה המדברים יותר מדי, שאינם רואים מה לא בסדר להיות אדוני החדשות המהונדסות; התקשורת הזאת השתוללה, נטולת כל חוש אחריות, ניסתה לכבוש את תחושות הבטן האמיתיות שלה נוכח עיקרי דוח מולר ולנהל דיונים לגיטימיים שאינם מוטים לכאן או לשם. היה עליך להיות אוויל כדי לא לראות את הסומק שהתגנב מאחורי אוזניהם ואיים להפיץ את חרפתם ברבים. הם הפכו ללהקת זאבים המזנבים בשולי עדרים גדולים וטורפים טלאים המשתרכים מאחור. מתחת לפרווה לא היה אפשר לזהות את ההבדל בין טראמפ לוולף בליצר.
ביום מותו של רוברט מולר הבהיר טראמפ כמה דפוק, סוטה ונמוך הוא. "אני שמח שהוא מת", אמר מי שמתיימר לנהל את העולם ומשמיד בו כל חלקה טובה, "הוא היה איש רע".
התרעות פיקוד העורף