בערב פסח בשנה שעברה הימרתי על כל הקופה - ומצאתי את האפיקומן

החירות היא ערך חמקמק: מצד אחד אנחנו שואפים לחופש, מצד שני אנו כמהים לאהבה שאינה אלא השתעבדות מרצון ולתחושת הביטחון הממכרת שבאה איתה

ניר קיפניס צילום: ללא
סמיילי מצה
סמיילי מצה | צילום: AI
4
גלריה

מהר מאוד הבינו המהפכנים כי החירות, או שמא נאמר: החירות, כפי שהם מפרשים אותה, אינה בחירה מובנת מאליה עבור העם. זה מצידו שש אולי להוריד מהשלטון את המלך (ואפילו לערוף את ראשו), אבל מהר מאוד חיפשו לעצמם מלך בשר ודם חדש, או נשארו משועבדים מרצון לכנסייה, שייצגה עבורם מלכות שמיים.

שמואל הנביא
שמואל הנביא | צילום: ויקיפדיה

לו היו המהפכנים בקיאים יותר במקרא ("הברית הישנה" לאמונתם), בוודאי היו לומדים מהדיאלוג שבין הנביא שמואל לבני ישראל: "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים" (שמואל א, ח, ה). שמואל הנסער מתלונן אצל אלוהים, וזה מצידו מרגיע את נביאו ומסביר לו כי לא בשמואל ובניו מאס העם, אלא באלוהים עצמו. רוצה לומר: מדי פעם מרגישים בני האדם כי משהו פגום בשירות שהם מקבלים מהמלך (או אף ממלך מלכי המלכים) ומבקשים לעצמם מלך חליפי.

אם להתייחס לספר הספרים ככזה שעלילתו נפרשת על ציר הזמן, אז אפשר לומר שהצורך האנושי במלך הוא קדום עוד יותר, כפי שאפשר ללמוד ממשל יותם בן גדעון (שופטים, ט, ז-כ), בנאום שנשא מראש הר גריזים אל אנשי שכם כדי להזהירם מפני המלכת אחיו, אבימלך.

בנאום משולים תושבי העיר לארזי הלבנון שביקשו להמליך עליהם מלך, סורבו בנימוס על ידי הזית, התאנה והגפן, עד שהגיעו לאטד. מה היה עליהם בסוף? ובכן: "ותצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון". כלומר, התשוקה למלך, גם במחיר אובדן החירות ועם כל הסכנות שבדבר, היא כמעט טבעית - בניגוד לאזהרות יותם ושמואל ולפילוסופיה של רוסו וחבריו המהפכנים.

דונלד טראמפ מדבר עם עיתונאים באייר פורס 1
דונלד טראמפ מדבר עם עיתונאים באייר פורס 1 | צילום: רויטרס

לא אכנס לוויכוח פוליטי (זה גם יהיה אידיוטי מאוד, נוכח העובדה שאתם לא יכולים להשיב), אבל גם מי שבטוח שידידותה של ארצות הברית היא אולי הנכס האסטרטגי החשוב ביותר שיש למדינת ישראל, לא יכול שלא להביט במערכת היחסים הזאת, שהפכה לתלותית: מלחמה בעזה או בלבנון, שחרור חטופים או תקיפות באיראן - הנשיא האמריקאי הוא שיחליט איך זה יתחיל ומתי זה ייגמר.

כאשר נושאים עיניים שלושה שבועות קדימה, הרי שאין אלא לחשוש שמא גם את יום העצמאות השנה נחגוג בסימן אובדן עצמאותה של המדינה, שקמה מתוך כוונה שרק היהודים הם שיחליטו על גורלם.

גם כשעוברים מהלאומי לאישי, מתגלה החירות כערך חמקמק: מצד אחד אנחנו שואפים לחופש, מצד שני אנו כמהים לאהבה שאינה אלא השתעבדות מרצון. לא במובן השלילי חלילה, אלא בעצם הידיעה שאושרך תלוי גם באחר, במקרה שלי באחרת, שאת מפתחות ליבי הנחתי בידיה.

גם מערכות יחסים אישיות, בדיוק כמו הלאומיות, משנות את פניהן מעת לעת: בעידן שבו נהוג להינשא מבחירה ואהבה, יש לפעמים שמה שהתחיל עם פרפרים חופשיים בבטן הופך עם השנים לכלא. אולי לא כזה עם סורגים, אבל כזה שמנעולו הוא משכנתה וציורים של הילדים מסווים את קירות הבטון שלו.

מערכת יחסי
מערכת יחסי | צילום: אינגאימג'

אני לא בא למחות חלילה נגד זוגיות ואפילו לא נגד נישואים, אלא רק להראות שלפעמים הקשר הזוגי, גם כשהוא מתגמל, נעים, חברי ובטוח, הופך לכלוב של זהב. לא רק במובן החומרי כמובן, של פרנסה נוחה יותר והתמודדות משותפת עם מטלות החיים, אלא גם במובן הנפשי: לא צריך עוד לנסות, לחפש, להתאהב ולהתאכזב - ותחושת הביטחון הזאת ממכרת כל כך, עד שלעיתים אנו נוטים לבחור באופציה הרעה אך המוכרת, במקום להמר על האפשרות שיכול להיות טוב יותר.

בערב פסח בשנה שעברה הימרתי על כל הקופה, ואילו השתא אני יכול לאשר שמצאתי את האפיקומן. חג האביב היה הראשון שחגגנו יחד. זה היה קשה, זה היה מייסר כמו מסע של 40 שנה במדבר, שממש כמו שאירע לאבותינו קרא לי לשוב אל סיר הבשר. וממש כמו אצלם, נדרשה מידה רבה של אמונה כדי לבוא בשערי הארץ המובטחת.

תגיות:
פסח
/
פסח 2026
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף