נשאלת השאלה איך יכול להיות שנתניהו קנה את הסיפור הזה. התשובה לא קשורה לאיזה פרט שלא נחשף עדיין בהערכות המודיעין - התשובה קשורה לפסיכולוגיה שלנו. כאן נכנסת אחת ההטיות המוכרות ביותר בחשיבה שלנו. הטיית wishful thinking, שעל פיה כשאנחנו מאוד רוצים שמשהו יקרה, אנחנו דואגים למצוא רק את ההזדמנויות, נותנים משקל יתר לרצונות ולשאיפות שלנו ומפעילים את מנגנון הביקורתיות שלנו בצורה סלקטיבית יותר. זה מצב שבו הרצון שהתוצאה הרצויה תתרחש, מגדיל בעינינו את ההסתברות שהיא באמת תתרחש.
הרצון אומנם לא ממציא את העובדות, אבל הוא משנה את המשקל שאנחנו נותנים להן. הוא גורם לתרחיש הרצוי להיראות סביר יותר, קרוב יותר, בשל יותר. פתאום מה שהיה אמור להיות רק אחד מכמה תרחישים אפשריים, מתחיל להיראות כמו ה־תרחיש. זה גרם לנתניהו לתת משקל יתר למידע שמאפשר לצאת לדרך, ופחות משקל למידע שמסבך את התסריט הרצוי.
יש על זה ניסוי קלאסי בפסיכולוגיה. כשביקשו מילדים להעריך גודל של מטבעות, ילדים עניים נטו להעריך את המטבעות כגדולים יותר. הרעיון היה פשוט: מחסור לא משנה רק את מה שאנחנו רוצים, אלא גם את קנה המידה שלנו. ככל שמשהו חשוב יותר, נחוץ יותר, חסר יותר, הוא תופס יותר מקום בתודעה. זה נכון בנוגע לילד שמסתכל על מטבע, וזה נכון גם לגבי מנהיג שמסתכל על תוכנית צבאית. אם המבצע הזה היה עבור נתניהו יעד שהוא רצה בו מאוד, לא מופרך להניח שגם ההערכה המודיעינית שתמכה בו נראתה לו גדולה יותר, יציבה יותר, מבטיחה יותר מכפי שהייתה באמת.
נתניהו מבין שהוא בישורת האחרונה. במודל המנטלי שהוא בנה לעצמו מגיל מאוד צעיר, הוא חש תחושת שליחות עמוקה. בפנטזיה שלו הוא גואל העם היהודי. ביבי באמת ובתמים מאמין בכך. המטרה הזו מספקת נחישות להמשיך. יש לו מנגנון רציונליזציה שמתפקד שעות נוספות. כל התנהגות שמשרתת אותו תקבל הצדקה. נתניהו מתאפיין בדפוסי אישיות סמכותנית. אנשים בעלי אישיות זו מפתחים צורת חשיבה נוקשה, שלפיה העולם מתחלק לטוב ורע, ללא גוני ביניים. כשרואים את העולם באופן הזה, המשקל שנותנים לתרחיש הרצוי עולה משמעותית.
התשובה האהובה
וחשוב להבין דבר נוסף שאנחנו מעדיפים להתכחש אליו. ארגוני מודיעין אינם ניטרליים. גם בקרב אנאליסטים יש אפקט של רצייה. אנליסטים שיודעים מה המנהיג רוצה לשמוע, ומבלי לשקר - מעצבים את המסגרת כך שהתשובה הרצויה יוצאת מן החישוב. זה לא זיוף. זו בחירה של אילו שאלות לשאול, אילו תרחישים לבדוק, אילו ראיות לשים בחזית. כשמנהיג מסמן בעקביות לאן הוא רוצה להגיע, הארגון שאמור לבדוק את הדרך עלול למצוא את עצמו, לאט ובלי להחליט על כך, מציג דרך שמובילה לשם.
יש ניסוי קלאסי שממחיש את זה בצורה חדה. ב־1954 הראו לסטודנטים מדארתמות’ ומפרינסטון סרט של משחק פוטבול בין שתי האוניברסיטאות שלהם — אותו משחק, אותו סרט, אותן תמונות. כשביקשו מהם לספור עבירות, כל צד ראה בערך פי שניים יותר עבירות של הצד השני. לא פירשו אחרת - ראו אחרת! ההטיה לא נכנסה בשלב הניתוח. היא נכנסה עוד בשלב התפיסה המוקדם. המסקנה היא שזה לא שהאנאליסטים משקרים, אלא שכאשר אנחנו רוצים מאוד להוכיח משהו, אנחנו נראה אותו באופן שמתאים לרצון שלנו.
זה בדיוק מה שקורה בחדר ניתוח המודיעין. אנליסט שנחשף לאורך זמן לעדיפויות של המנהיג, לא צריך לקבל הוראה מפורשת כדי להתכוונן אליהן. הוא פשוט מתחיל לראות את הראיות שתומכות בכיוון הרצוי כבולטות יותר, ברורות יותר, משכנעות יותר. ואת אלה שמסבכות את התמונה, כפחות מוגדרות, פחות אמינות, פחות דחופות. לא כי שיקר לעצמו, אלא כי כך תפיסה עובדת כשהיא נושאת עימה רצון.
התרעות פיקוד העורף