חודש למלחמה, והאוויר מלא באמירות ובטענות מוזרות שהן לעיתים הזויות ומקוממות. קחו למשל את אלה הטוענים שאין הבדל בין משטר האייתוללות בטהרן לבין ממשלת ישראל. רוצים לומר: בטהרן מדכאים את האזרחים וגם בירושלים.
כן, תראו לי אזרח איראני אחד שלא היה מתחלף איתנו בכל רגע נתון. לא רק שההשוואה מגוחכת, אלא זו השוואה שמי שעושה אותה מנסה לכופף את המשמעות האמיתית של המילה "חירות", לעוות ולרתום אותה לצרכים פוליטיים ומדיניים.
זיכרון ותקווה
ראיתי לא מעט ברשתות הקובלים (אגב חג החירות) על כך שחירותם אבדה. לא סתם אבדה, אלא נגזלה על ידי השלטון. אלה דברי הבל. במציאות הישראלית החירות אינה רק סיסמה או רעיון בספרי ההיסטוריה. היא מציאות שעליה מגינים אנשים אמיתיים.
"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם", נכתב בהגדה של פסח שקראנו השבוע. השנה, נוכח שלל האיומים, המשפט הזה נשמע נכון מתמיד. מלחמה בשלוש חזיתות לפחות, ובכל זאת, למרות הכל ואף על פי כן - אנחנו יכולים לה. להילחם ולחיות. אנחנו רצים באזעקות, מתקשים לקיים סדר יום רגיל, לעבוד וללמוד - אבל חיים כאן. זו אולי המשמעות העמוקה ביותר של החירות הישראלית - להילחם כשאין ברירה, כדי שנוכל לחיות כאן.
פסח הוא חג של זיכרון, אבל גם של תקווה. חג שמזכיר שהעם שלנו כבר ידע תקופות איומות, ויכול להן. גם היום, בתוך המלחמה ובתוך הכאב, החירות שלנו קיימת כי יש מי שמגן עליה ועלינו. המחיר הזה משולם בידי הלוחמים שיוצאים לקרב, בידיעה שמולם אויב שבאמת בא לכלותנו.
שבת שלום ומועדים לשמחה. שיהיה לנו חג של חירות ותקומה.
התרעות פיקוד העורף