אני עוקבת אחרי הניוזלטר היומי שמרכז את כל הכותרות החשובות של ה"ניו יורק טיימס" כבר כמה שנים. במלחמה עם עזה עוד הצלחתי להבין את המניע ה"פרו־פלסטיני" לכאורה, ששבוע בלבד אחרי 7 באוקטובר גרם לזניחת דיווחי חדשות על מעללי חמאס, ולהתרבות הכותרות הלהוטות להרשיע את ישראל בפשע מלחמה כלשהו. אבל מה הסיפור עם איראן? מה המניע שמביא את מערכת העיתון להמעיט לדווח על פשעי משטר האייתוללות, ולחפש כל הזמן להרשיע את ישראל או את ארה"ב בפשע כלשהו?
ה"טיימס" מבטיח לקוראיו עיתונות ש"תעזור להם להבין את העולם", אבל אלוהים יודע איך אמורים להבין מכיסוי שכזה מהו טבעם של השותפים למערכה באיראן. הרי קוראים אינטליגנטיים אמורים להבין מי נגד מי, גם אם הם מתנגדים למלחמה, לא? אבל בעיתונות של היום חשוב יותר לשכנע את הקוראים לאמץ את עמדת המערכת מאשר להנגיש להם את כל המידע, שמתוכו הם עלולים לגבש עמדה אחרת.
הסיפור הזה הוא דוגמה קטנה אחת לכך שבלי שהרגשנו, הרשתות החברתיות השפיעו גם על הסטנדרטים של כלי התקשורת המובילים והרציניים, שאמורים לפעול מתוך שאיפה לדייק בפרטים. אבל כפי שברשתות האג'נדה יותר חשובה מהעובדות והוויראליות הופכת ל"אמת", כך גם אמצעי התקשורת המסורתיים נגררו לסדרי עדיפויות קלוקלים. זה פשוט יותר רווחי. הבעיה היחידה היא שעם סטנדרטים כאלה כבר אי אפשר להבין את העולם.
אין ניצחון מוחלט
גם אצלנו התקשורת מקוטבת והעיתונות אינה מה שהייתה, ולא ברור עד כמה הישראלי הממוצע מסוגל להבין מה קורה סביבו, ולא משנה אחרי מי הוא בחר לעקוב או באיזה ערוץ הוא צופה. דעות הן חשובות, אבל אם אין הסכמה על הדרך שבה מחליטים מהן העובדות, אין יכולת לנהל דיון אמיתי או להגיע למסקנות חכמות. כל אחד משמיט את העובדות שאינן נוחות לו, ומה שמתקבל הוא קקופוניה.
הפורמט הישן של העיתונות כבר אינו באמת קיים, ובמקומו חלק מבקרים את הממשלה באופן מוגזם, וחלק מבקרים דווקא את כלי התקשורת שמבקרים את הממשלה. גם הכללים לגבי מהות המקצוע כבר אינם מוסכמים. ב־2026, מה זה בכלל אומר, להיות עיתונאי?
השינויים העצומים בתקשורת ההמונים שינו גם את המערך הפוליטי, שמצליח "לשלוט בנרטיבים" עם הרבה פחות מגבלות מפעם. זה כבר לא אותו עולם, ולכן כבר אי אפשר להקיש ממשהו שקרה בהיסטוריה על המצב הנוכחי. לא מצ'רצ'יל, לא מפרל הארבור, ולא מכל דבר שקרה במלחמת העולם השנייה.
במלחמות של היום אין ניצחון מוחלט. למעשה, מאז מלחמת ששת הימים חווינו מלחמות בלתי נגמרות שלא באמת נפתרות, ובתוכן תקופה אחת ארוכה של שקט שהסתיים באסון. בשנתיים וחצי האחרונות אנחנו במלחמה חסרת תקדים בהיקפה ובאורכה, אבל דווקא מתוך קרבות הנרטיבים שמנסים להשפיע על הדרך שבה נתפוס אותה, אנחנו מפספסים את היכולת להבין. ממש כפי שקוראי ה"ניו יורק טיימס" מפספסים את היכולת להבין מה באמת קורה במזרח התיכון.
להתקוטט אם הניצחון המוחלט ממש מעבר לפינה או אם נכשלנו במלחמה - זה חסר תועלת, משום שמדובר בשתי גרסאות שגויות. במציאות שמעבר לנרטיבים, לא מיגרנו אף אחד מאויבינו הקיצוניים למרות ההצהרות המרובות על כך, גם אם החלשנו אותם נקודתית באופן משמעותי.
בעוד אנחנו מתרברבים, חמאס התארגן מחדש בעזה, חיזבאללה התארגן מחדש בלבנון, ומשמרות המהפכה עדיין שולטים באיראן ומחזיקים באורניום המועשר. גרוע מכך: האסלאם הקיצוני, שעומד מאחורי תפיסות הטרור של אויבינו, הצליח לחדור בערמומיות למערב עם נרטיב אנטי־ישראלי. כל עוד לא מצאנו דרך לחסל את אמצעי המימון של הגורמים הקיצוניים האלו, כמו גם את יכולתם לגייס לגיטימציה רעיונית בחלק מהמערב, לא רק שלא יהיה ניצחון מוחלט - גם הניצחונות המקומיים יהיו מוגבלים יותר.
דרוש: משה רבנו
נוכח כל אלה, הוואקום המנהיגותי בכנסת הנוכחית כואב מתמיד. רגע לפני החג עבר תקציב מדינה באישון לילה, שקשקשנו לגביו הרבה אבל לא באמת ניהלנו על אודותיו דיון ציבורי. עם מה נשארנו בסוף? עם ספין. הממשלה הצליחה להגדיר העברה של כמעט מיליארד שקל נוספים לחרדים באמצע מלחמה כ"הסתייגות", כדי שהאופוזיציה לא תשים לב ותצביע בעד.
פוליטיקאים חצו גבולות בעבר, אבל מעולם לא בתדירות כזו ולמרחקים כאלה. זו לא רק הממשלה, אלא גם האופוזיציה, שאינה מתפקדת. אפילו להצביע הם לא מצליחים, ובכל זאת מתעקשים לרוץ שוב בבחירות עם זנב מפלגתם, ומתקוטטים זה עם זה במקום להכיר במנהיגות אלטרנטיבית אחת שיש לה הסיכוי הגדול ביותר לנצח. וכשאלה שתי האלטרנטיבות הקיימות, ישראלים רבים אינם מעוניינים באף אחת מהן.
הכסף שאושר לפני החג בכלל לא יעבור לחרדים, כי הוא ייעצר על ידי מערכת המשפט. אבל גם זה יהפוך לספין שיאפשר לממשלה לטעון שוב שמערכת המשפט מושחתת ומתערבת ושחייבים לרסן אותה. רק שבמציאות שמעבר לנרטיבים, המשימה של ישראל 2026 היא אחרת לגמרי: להגדיר מחדש את כללי המשחק כדי שאפשר יהיה לשחק לעבר עתיד טוב יותר לכולנו.
אף אחד מאיתנו לא ירוויח אם כללי המשחק השבורים ינוצלו לרעה לעוד איזה טריק מקומי. המשימה שלנו היא לטפח את צה"ל, את החינוך, את המצוינות הישראלית ואת הערכים, כך שכמה שיותר צעירים יגדלו עליהם ויראו כאן את עתידם. לא כקומבינה פוליטית כלשהי, אלא כמדינה מתקדמת ומשכילה שהיא המקום הטוב ביותר בעולם. בחג הפסח הנוכחי, ובין האזעקות לקשקושים האלה מצד ההנהגה, איפה המנהיג שיוציא אותנו ממצרים?
התרעות פיקוד העורף