דבר לא היה חשאי במפגן השרירים ההוא, ולמרות זאת, מעטים בישראל הטו לו אוזן. אחרי המתקפה הלכו רבים לתמונות ההן ומרטו שערות. כיצד לא שמענו את פעמון האזהרה. מי שיחפש את דיווחי החדשות באותו יום ימצא את התשובה. בשעות שבהן ביצעו אויבינו את החזרה הגנרלית לפני הפשיטה הגדולה, התכנס בג"ץ בהרכב מורחב של 15 שופטים, כדי לדון בעתירות נגד עילת הסבירות.
אני זוכר את היום ההוא לא בגלל הדיון ההיסטורי בירושלים (ככה קראו לו כמה מאמצעי התקשורת), אלא הודות לתרגיל הצבאי. עקבתי אחר התמונות מעזה ושלחתי ידיעה לשידור במקום עבודתי, גלי צה"ל. היא שודרה פעם אחת, בתמציתיות רבה, שלוש שעות אחרי שנשלחה. הבנתי כי התותחים בבית המשפט העליון רועמים, ועל כן מוטב כי אשתוק.
לעולם לא נדע מה היה קורה אם התקשורת והפוליטיקאים היו מתייחסים לתרגיל הצבאי של חמאס כיאה לו, באותם רצינות וכובד ראש שבהם הם ראו את הדיון בבג"ץ. אולי מישהו שם למעלה היה משתכנע כי לפנינו סכנה אמיתית והיה נוקט אמצעים שימנעו את הטבח.
עיוורון מרצון
נכון שצה"ל כשל ביום ההוא, וגם הדרג המדיני אינו חף מאשמה על הזנחה ארוכת שנים של בעיית עזה, אבל גם עלינו, הציבור הישראלי, רובצת מידה של אחריות. חברה שלמה התמסרה לחומרי הרדמה ולא תבעה לדעת יותר, לשאול את השאלות ולהכיר לעומק את המתרחש מעבר לגדר.
נכון שהאחריות למנוע מתקפת אויב מצויה בידי מערכת הביטחון. אבל גם הם, הקצינים ומעריכי המודיעין, צריכים סביבה מאתגרת של דיון ציבורי והעלאת שאלות קשות. לו היינו מכירים את עזה מבפנים, את מציאות החיים בתוכה ואת השיח המפותח שהתנהל בתוך הפלגים ובינם לבין הציבור שלהם, סביר שהיינו נוכחים בתשוקתם לשנות את המציאות בכל מחיר.
הסירוב הישראלי להכיר את מציאות חייו של השכן תקף לא רק לעזה. גם היום, שנתיים וחצי אחרי, וגם ביהודה ושומרון, אנחנו כחברה אדישים למתרחש אצלם. אין לנו עניין לדעת כיצד נראים חיי היומיום שלהם, ממה הם מתקיימים, האם הם סובלים ומתי הם מוצאים סיפוק בחייהם. ניסע עד אפריקה או יפן כדי לחקור תרבויות אחרות, אבל לא את אלה שבחצרנו. גם קריאותיהם לשלום יורטו בדרכן אלינו, והיו כאלה רבות מספור בשנים האחרונות.
היסטוריון מהעתיד, אם יחקור את החברה הישראלית בשנים הללו, יתפלא לנוכח היעדרה של ההתעניינות. לא רק שלא תבענו ממנהיגינו או מסוכני התוכן למיניהם לספר לנו כל פרט על שכנינו, להפך - מחאנו להם כפיים על כך שלא סיפרו. באיזו חברה מתוקנת זוכות הצעות חוק מעוררות מחלוקת להתייחסות רצינית יותר בסדר היום הציבורי, לעומת אויב המצהיר בגלוי כי בכוונתו לחטוף ולרצוח.
בכל הקשור לסיקור העיתונאי - למרבה הפלא, דבר לא השתנה מאז המחדל של 2023. גם אחרי הטבח, העיתונות הישראלית עוסקת בפוליטיקה צרה הרבה יותר משהיא מתעניינת במתרחש בשכם, בטולכרם ובג'נין. כמו שלא הכיר את עזה, גם כיום הציבור הישראלי אינו מודע לכך שאלפי משפחות פלסטיניות ברחו מבתיהן בשנים האחרונות, כי כך נדרשו על ידי צה"ל. פועלים רבים איבדו את פרנסתם בישראל. אחרים מצאו את עצמם מותקפים בידי מתנחלים אלימים, ולעיתים קרובות מסתיימים עימותי הדמים הללו בהרוגים לצד השני. אלה חומרים המייצרים איבה יותר מכל ציוץ ברשתות או סיסמת קרב המושלכת לחלל האוויר.
הישראלי הממוצע מניח לצה"ל לנצח ואינו מקשה בשאלות. הוא מבקש כל העת מנוחה מצרותיהם של הפלסטינים, גם אם את חלקן אנו גרמנו להם, ואף אם הצרות הללו עלולות להתגלגל לפתחנו. סיקור המציאות הפלסטינית הוא מעשה חיוני ומתבקש של הנחלת ידע עבור הישראלים, בין שישמש אותנו להתגוננות מפניהם ובין שכדי להתיידד. ולמרות זאת, הוא נתפס כמטרד.
היכן ההרתעה שהבטחתם?
שנים נהגנו לשאול אם חמאס מורתע. תהו גם אם חזבאללה מורתעים. עכשו שואלים גם על החות'ים. הגיע הזמן שנוציא מן המילון את הפועל הזה ביחס לאויבינו. כתבתי בספר ואסביר גם כאן, כי ארגוני ג'יהאד יעצרו, יצברו כוחות, ילקקו את פצעיהם, אבל כל עוד נשקם בידם - הם לא יהיו מורתעים.
בניגוד למדינות החותרות ליציבות ולשימור המציאות, ארגונים לא־מדינתיים באו לעולם כדי לשנותה. בכל מקום שבו הם קיימים, הם חותרים תחת הסדר הקיים. האמצעי המרכזי המצוי בידם לחולל את השינוי המקווה הוא שימוש בכוח צבאי. לחימה דורשת הקרבה, והם מוכנים לשלם את המחיר הכרוך בה. לצורך זה הם באו לעולם.
דומה הדבר לנחש, שאם נקצוץ את זנבו, גופו ימשיך לחיות עד שיצמיח זנב מחדש. ראו את חמאס. גם במצבה כיום, אחרי מכות אנושות שספגה, מסרבים מנהיגיה למסור את נשקם, ואף נשבעו בפני הנהגת איראן כי לא נטשו את דרך המאבק. אפילו כיום הם אינם מורתעים. המנהג שלנו, הישראלים, לספור גופות אצל האויב כדי להוכיח כי ניצחנו, או להיבנות על ההרס שגרמנו להם, מסביר מדוע תמיד אנו מופתעים מחדש מהתחזקותם. עבורם האבידות הרבות בנפש או ברכוש הן מחיר סביר שיש לשלם כדי להגיע למטרה.
אם ראינו אותם מלקקים את פצעיהם, או שובתים מלחימה במשך כמה שנים, אין בכך כדי ללמוד כי הם זנחו את שאיפותיהם, אלא כי פנו לצבור כוחות. "ידנו תמיד על ההדק", חוזר ואומר ח'אלד משעל. הופתענו כל פעם מחדש כי חמאס, הג'יהאד האסלאמי, חיזבאללה, ועתה גם החות'ים, חזרו לשדה הקרב, לעיתים אף ביתר שאת.
על מי אפשר לומר כי הוא מורתע? במקרים מסוימים על מדינות. במיוחד אלה מסביבנו. הן רגישות למלחמות, חוששות מפניהן, ועל כן שימוש בעוצמה צבאית או נפנוף בה הביאו לאורך השנים להישגים במצבי עימות איתן. כך הייתה מצרים של גמאל עבד אלנאצר, כך סוריה של בשאר אסד, ועתה מדינות הסכמי אברהם. הודות לבריתות עם הממשלות הללו הצליחה ישראל לפגוע בארגוני הג'יהאד או להחלישם, אבל היא לא גרמה להם לחדול.
השנים האחרונות הוכיחו את חשיבות היחסים היציבים עם ירדן, מצרים ומדינות המפרץ, כאשר הארגונים הללו חתרו לטלטל את היציבות. לו היינו משכילים לכונן ברית כזו עם לבנון כבר בשנות ה־80, ייתכן כי חיזבאללה היה מתקשה לתקוע שם יתד כה עמוקה. אבל ישראל איננה מצטיינת ביוזמות מדיניות, וממעטת לחתור לבנייה של מציאות בכלים מדיניים. זה התחליף להרתעה המדומה. ברית מדינית עם מדינה שכנה, בעלת צבא לאומי ויחסים מלאים, היא שכבת המגן הטובה ביותר במציאות שבה האויב, כל עוד נשמה באפו, מסרב לסגת מעמדות הקרב.
התרעות פיקוד העורף