מהפוליטיקאים כולם אין לי ציפיות, ולכן אני פונה ומאשים את אלה השותקים אל מול מעשי נבלה המתקיימים בחצרם הפיזית והרוחנית. אני מאשים את הרבנים ואת מנהיגי הציבור, בייחוד ביהודה ושומרון, הידועים בלהט ובעוצמת קולם - על שתיקתם. אני מאשים את אלה שכן מואילים להתייחס אל הטון הרפה, כאילו מדובר בנזיפה פדגוגית רכה לחניכים המפריעים קלות בפעילות השבועית בבני עקיבא. אני מאשים את עורכי העיתון וכותביו, שאיש מהם במאמריהם הארוכים לא מתייחס בהרחבה ובקביעות לתופעה המחליאה הזאת.
אני מאשים את הציבור הערכי, הציוני-דתי, שבסמוך לו מתבצעים מעשי התועבה האלה. שיקיא ויוקיע את "המיעוט" הזה בדרך המעשה האקטיבית המאפיינת את התנהלותו בדברים החשובים לו באמת. אני מאשים ברוח הנאמר בתלמוד בבלי (מסכת שבת נד, עב) את "כל מי שאפשר למחות ולא מיחה".
קול בודד
ענברי סירב לסגת, אך אמר את הדברים שגם אני אומר כעת: דווקא משום הערכתי לציבור האיכותי הזה ולבמה שאמור לשמש עיתון זה, אני אומר את דברי התוכחה והביקורת שלי. כן, הייתי מצפה שמידת ההתייחסות ועומק המעורבות לחרפה המתבצעת מדי יום יהיו לפחות כמו אלה שזכתה להם בזמנו הסוגיה הספרותית.
והנה, בין עמודי הגיליון האחרון של העיתון, בצבצה בעמוד 6 כתבונת קטנה בהקשר זה ובדיוק ברוח המתוארת על ידי; מתחת ובסמוך לכתבות ענק על הנעשה ב"משטרת גדעוני", מינויי רבנים בערים החילוניות, מלחמת הפרה האדומה והזכייה החשובה והמשמחת של יקב איבי הנחל בתחרות טרה וינו הבין לאומית.
נראה ש"מקור ראשון", שעורכו מטיח כל ימיו ועיתותיו ביקורת נגד כל העולם ובן דודו, בחר שלא התמודד עם הנושא ואינו מציב מראה מדויקת בפני הציבור, שלא עושה את המתחייב נוכח שפיכות דמים של חפים מפשע.
התרעות פיקוד העורף