אבל דברים אלה היו ידועים לכל מי שעיניו בראשו, ולמרבה הצער בוודאי גם לאויבינו. פרשנים, המשמיעים מן הסתם את מה שנאמר בצה"ל, מדברים זה פרק זמן על מחסור של 15 אלף חיילים. היקף האבידות של הצבא (הרוגים ופצועים) מתפרסם באופן שוטף, כמו גם סיפוריהם של אנשי מילואים הנדרשים לשרת תקופות אינסופיות.
רק לאחרונה התפרסם שצה"ל מעביר אוגדה מעזה כדי לבצע תמרון בלבנון. מובן שאוגדה זו לא תהיה בעזה, שבה המאבק רחוק מלהיות גמור. במקביל אנו שומעים על כוחות הנדרשים בשטחי יהודה ושומרון נוכח הטרור היהודי המשתולל שם, וזאת במקביל לסכנת הטרור הערבי.
גם אסטרטגיית המלחמה הבטיחה את המשכה. תחילה נהגו לכבוש שטחים ברצועה, לפגוע באנשי חמאס שהיו שם, ואחר כך לפנות את המקום. קל מהרה התברר שחמאס חוזר למקומות שפונו ומשתלט עליהם. בשלב הנוכחי, צה"ל כבש שטחים ברצועה (בערך כמחציתה), אך פינה משם את האוכלוסייה. פינוי האוכלוסייה מקל על הצבא.
הבעיה היא שהאוכלוסייה נשלחת לאזורים שבשלטון חמאס, וקיימת התעלמות מהעובדה שהאוכלוסייה משמשת לחמאס כנשק, לא פחות מרובים ומקלעים. התושבים מהווים עבורו מגינים חיים, ופגיעה בהם משמשת לתעמולה נגד ישראל. הם גם מהווים מקור לגיוס מחבלים במקום אלה שנפגעו. יתר על כן, ברור שישראל לא תוכל להטיל עליהם מצור שיביא להרעבת שני מיליון תושבים. ישראל נאלצת אפוא לדאוג לאספקת מזון לתושבים הנמצאים תחת שלטון חמאס, ומאספקה זו גובה ארגון הטרור את חלקו.
כדאי גם לזכור שצה"ל לא נבנה למלחמות ארוכות. צה"ל, כפי שנבנה על ידי דוד בן־גוריון, ערוך לכך שהצבא הסדיר אחראי לביטחון שוטף. לחימה בהיקף מלא מושתתת במידה רבה על כוחות מילואים, שאת מרבית חייהם הם אמורים להעביר במסגרת אזרחית. בדרך זו עלה בידי ישראל לקיים חיים כמעט נורמליים למרות כל המאבקים שהתנהלו נגדה.
מכאן גם שהאינטרס הישראלי מחייב שאם כבר נגזר עלינו להילחם – יש לפעול כך שהמלחמה תהיה קצרה ככל האפשר. האינטרס של ממשלת נתניהו הפוך, וכעת מנסים לחנך את הציבור להתרגל לתרבות של מערכה שאינה נגמרת.
להכשיל את צה"ל
למלחמה בעזה הצטרפה שורה של משימות נוספות שהוטלו על צה"ל. עם קריסת משטרו של בשאר אסד בסוריה, כבש צה"ל שטח ממדינה זו שבו הוא ממשיך להחזיק. שליטה החדש של סוריה הוא טרוריסט לשעבר, אך הוא נתמך כיום על ידי המערב. לא ברור מדוע אין אנו מנהלים מו"מ עימו להשגת הסדר, אולי מחמת החשש שהסדר יהיה כפוף לוויתורים מצידנו. ממשלת נתניהו איננה מסוגלת לכך. אולי היא מצפה שטראמפ יכפה הסדר. בכל מקרה, משמעות הדבר שהיחסים עם סוריה בנויים על כוח, שמשמעותו היא נטל על צה"ל - נטל שהסדר מדיני יכול היה לצמצם.
מכאן ללבנון, שבשטחה נמצאת בעיצומה המלחמה נגד חיזבאללה. הצפון משלם מחיר כבד במלחמה זו, והנטל על צה"ל ברור וגם המחיר באבידות. ממשלת לבנון הציעה לישראל מו"מ ישיר. לא ברור מדוע לא הסכמנו. נראה שמגיע לציבור לפחות הסבר מדוע הדבר לא נעשה.
במקביל מתנהלת כעת לחימה נגד איראן. מדובר במאבק חיוני, שלמרבה המזל האמריקאים משתתפים בו. ניתן גם להניח שטראמפ יידע לסיים לחימה זו ולהכתיב את הסיום גם לישראל, כפי שידע לעשות במלחמת 12 הימים.
וכעת לנעשה בגדה, שהפכה לצרכן מרכזי של כוח אדם צבאי. ממשלת ישראל טוענת נגד הרשות הפלסטינית שהיא מעודדת טרור בכך שהיא משלמת שכר למשפחות מחבלים שנהרגו או נכלאו בישראל. הבה נתבונן מה עושה (או לא עושה) ממשלת ישראל בעניין הטרור היהודי, שמצליח לדרדר את מצבה הבינלאומי של ישראל לתהום עמוקה יותר מזו שממשלת ישראל הביאה עלינו עד עכשיו.
סמוך לכניסת שר הביטחון הנוכחי לתפקידו, הכריז ישראל כ"ץ על קץ המעצרים המנהליים של טרוריסטים יהודים. מעצרים אלה יופעלו רק נגד ערבים. ניתן להניח שהטרוריסטים היהודים ראו בכך קריאת עידוד למעלליהם. זאת בצד התחושה המחלחלת שיש להם תמיכה בקואליציה ובממשלה. עובדה היא שמבצעי הטרור היהודים כמעט שאינם נתפסים, ורק במקרים יוצאי דופן הם נענשים.
לכך מצטרפים סכומי העתק שמעבירה הממשלה לשטחים. אפשר להניח שלפחות חלק מהם זולג בדרך זו או אחרת לטרוריסטים היהודים או למתנחלים התומכים בהם. בצד כל אלה נדרש צה"ל לאבטח כל מאחז בלתי חוקי או להשקיע כוח אדם בפירוקו, רק על מנת שייבנה מחדש.
כך נוצר המחסור בכוח אדם בצה"ל, כאשר מצד אחד הדבר היחיד שממשלה זו יודעת הוא להורות לו לתקוף ולהפציץ ולהטיל עליו משימות חדשות. מן הצד האחר, היא איננה מסוגלת ליצור הסדרים מדיניים שיחסכו את מה שאינו הכרחי, אבל היא יודעת כיצד להכשיל את צה"ל באמצעות עידוד או השלמה עם הנעשה ביהודה ושומרון, ומתכננת, משיקולים קואליציוניים, למנוע גיוס שוויוני של חרדים באמצעות "חוק ההשתמטות".
ומכיוון שאנו נמצאים בעיצומו של חג הפסח, אזכיר את תלונת עם ישראל בפני פרעה "תבן אין ניתן לעבדיך, ולבנים אומרים לנו עשו".