איני זוכר את המועד המדויק שבו התחלתי לשנוא חגים, אבל כמו כל דבר בחיים, תיעוב מתחיל בטראומה.
לקרפיונים לא נערך משפט. סבתא טובה הייתה שולפת אותם מהאמבטיה, מביאה אותם אחד־אחד למטבח, שם חיכה התליין, סבא מרדכי, לבוש בסינר מגומי ובידו נבוט. הוא היה מכה בראשו של הדג האומלל, ומיד כורת את ראשו בסכין גדולה וחדה, שהיה משחיז שעה לפני. את הגופה הכרותה הוא היה מכניס למקצצה ידנית, ואת העיסה שכללה עור ועצמות היה שופך לתוך גיגית גדולה, כדי שסבתא תגלול מהסחי הזה קציצות, בעעעע... את הראשים בישלו גם כן בסיר הענק. היו במטבח הזה שפריצים של דם, שנתזו על הקירות והתקרה. במפעל בר־בקר, ברצח הכפול של עמוס אוריון ועזר כהן ב־1980, שהפכו גם הם לקציצות בידי טוביה אושרי ורחמים אהרוני, היה פחות דם על הקירות.
כשצרחתי על סבא מרדכי שהוא רוצח, הוא צרח על סבתא שתוציא אותי מהבית, יענו מזירת הטבח. מעולם לא אכלתי את המאכל הדוחה הזה, אני אלרגי עד היום לצורתו, לריחו ולא מגישים את זה לידי. לצפות בבני המשפחה המבוגרים בולסים אותו, מוצצים את הראש והעיניים, שמביטות בי במבט עצוב על כך שלא מנעתי את הטבח, אירוע דוחה שמצטרף אליו כמובן ג'לי, מגעיל לא פחות, שמזכיר לי עוד תבשיל דוחה של רגל קרושה. כמה מגעיל האוכל היהודי יכול להיות, התשובה היא אין גבול, אנחנו מאוד יצירתיים.
הטראומה השנייה הייתה עוד מנה מסורתית, ביצים קשות מגורדות בפומפייה, שמגישים בתוך צלחת מים עם שלוש כפות מלח לפחות. לא רציתי לגעת בזה, אבל אבא יוסק'ה הסביר לי שלא אגדל להיות גבר אם לא אוכל את העונש הזה. סבא ואמא דווקא חמלו עליי. סבא גם אמר לאבא ביידיש: "תעזוב אותו, הוא לא חייב". אבל אבא היסה אותם, ואמר שאני חייב. אז סיימתי את הצלחת, תוך דקה עלתה הבחילה, והקאתי. אבא רק אמר לאמא: "טפלי בילד שלך, תראי מה את מגדלת".
סדר הישיבה לשולחן היה קבוע. סבא בראש השולחן, הדוד דוד, אח של אמא לימינו, ואבא שלי לשמאלו. את ישראל, בעלה של יפה, אחות של אמא, הושיבו רחוק מסבא, עם הנשים. הוא היה ממוצא עיראקי, וסבא לא אהב פרענקים. בבית שלו, לשיטתו, הוא קבע למה, כמה ומדוע. זו הסיבה שאחותי אורלי ואני נישאנו לבני ובנות עדות המזרח. ברור שסבא מרדכי לא התלהב, אבל זה מה שיש, זה היה צו אלוקי, והוא גדל כבית"רי והפועל המזרחי, אז הוא נכנע לאלוהיו.
בבית של סבא אריה, אבא של אבא שלי ברחוב גורדון 3 בתל אביב, לא חגגו סדר. במקום הגדה של פסח היו קלפים, ושיחקו רמי אל תוך הלילה. החג הכי אהוב במשפחת קופמן בתל אביב היה יום כיפור, כי אז אוכלים מפסקת ומשחקים רמי 26 שעות בלי אוכל ובלי שתייה. אבל כשאבא הכיר את אמא, הוא הפך לשומר מסורת רק מהפחד ממנה. כל חייהם המשותפים הוא חשש מפניה. אני דווקא לא פחדתי, אבל זה לא עזר לי.
אוקצור, סבא מרדכי ניהל את הסדר, וכל אחד היה צריך לקרוא בתורו. כשסירבתי להשתתף במנהג וטענתי שאין דבר כזה עשר המכות כי קראתי באנציקלופדיות שאין שום אסמכתה מדעית לאירוע, סבא הניח מבט על אבא, שהיה לוחץ לי על הירך בכוח, ומשבית לי את העורק הראשי. אבא היה מסגר, עם כוח בלתי נגמר. כשביקשתי לעזוב את השולחן, הוא אמר מילה אחת: "לא". אז שאלתי מתי כן, הוא ענה: "כשאני אתן לך סימן".
כן, החיים היו מאוד פשוטים אז. ילדים לא העזו למרוד בהוריהם בפרהסיה, בטח לא ליד ראש המשפחה. בן דוד שלי, צעיר ממני בשנתיים, אהב לשבת כל הסדר על ברכי אביו, גם כאשר היה חייל מצטיין, כי אמא שלו אמרה שזה יוצר קרבה בין אב לבן. סבא לא התווכח עם נשים, אבל המבט הנוקב בבן היחיד שלו, היה יותר משאגה.
הנוכחים סבלו בשקט את האירוע, עד הארוחה. אחרי זה היו מתפזרים לחצר, וסבא היה קורא לבד את ההגדה עד תומה, בבדידות. באותה בדידות, בלי שאף אחד מילדיו יידע, הוא תרם בהוראות קבע לסבסטיה ולגוש אמונים. על התרומות נודע לילדיו רק אחרי מותו. היה לו משבר אמוני כאשר אחותי איריס ז"ל הלכה לעולמה בגיל 5, אחרי שחלתה בהודג'קין. החזרה בשאלה נמשכה שנתיים, שבהן היה רק מסורתי. אבל התלות באלוהים שלו הייתה חזקה ממנו, והוא חזר לאורח חיים דתי.
# # #
בחצר היו ויכוחים, תמיד על פוליטיקה, כאשר המכנה המשותף היה שנאת מפא"י, על איך ניתן לדפוק את השיטה, עם עדויות של כאלה שהצליחו. בסדרררר... אפשר לחשוב שהשיטה השתנתה עם עליית הימין לשלטון.
כבר בצבא ניתקתי כל קשר למסורת היהודית. החלפתי חברים מהצוות בסנטה קתרינה כדי שייצאו הביתה לחגים, ואני אצא ליום הזיכרון וליום העצמאות. אמא מחתה, כמובן, אבל טענתי שזה לא תלוי בי. היא אמרה שאינה מאמינה לי, אבל הסתדרתי עם חוסר האמון בי.
הבטחתי לעצמי שזהו, אני עם החגים סיימתי, והכי טוב לא להיות בארץ בתקופה הזו של ספטמבר ואפריל. בשבועות היה יום הולדת משותף לסבא מרדכי ולאמא, וגם אהבתי את המטבח החלבי של אמא שלי. היא ידעה לבשל ולאפות.
אבל לגורל יש חוקים משלו. נישאתי לנשים שגדלו בבתים דתיים ולמדו בבתי ספר דתיים. אני יודע תורה יותר טוב משתיהן ביחד וכל אחת לחוד, כי בשביל להטיל ספק במסחרה צריך קצת להעמיק. אבל הן החליטו בשבילי שצריך לחגוג את החגים, אלא אם אנחנו בחופשה בחו"ל ואז אנחנו פטורים, תודה להשם ולגויים הסלחנים מערבה מכאן.
אבל אנחנו בתקופה רעה, שלטון תיאוקרטי ושאיפה גועליציונית לכבוש הכל, כולל הפרת והחידקל ומה שביניהם. אז אני כאן, בכתריאליבקה, מחכה ליונה לבנה עם עלה של זית שתודיע על סיום הטילים ופתיחת הגבולות. זה לא יקרה בקרוב. לפחות עד לבחירות הפרלמנטריות בכתריאליבקה ובחירות האמצע באמריקע, אנחנו נהיה במלחמה.
הרי לא נשמיד את חיזבאללה, אלא אם נעבור בית אחר בית אצל כל השיעים בדרום לבנון. זה עניין של עשר שנים בערך ומאות חללים, אם לא יותר. מעזה כבר שכחנו, כן? בינתיים חמאס שוחט את מתנגדיו בכל יום ויום, ומועצת הטכנוקרטים, עם 21 הסעיפים של דונלד, היא פארטייה על מלא־מלא. נפרז את הרצועה גם כן בעוד עשר שנים, אולי.
15 הסעיפים שדורש דונלד מהפרסים הם עוד פארטייה בהתהוות, כי הם מצידם יסתפקו בפיצוי של 50 מיליארד דולר והתרת הסנקציות הכלכליות, כתנאי לשבת לשולחן. ולפרסים תמיד יש זמן. אין למשמרות המהפכה בעיה עם חיסולים יומיומיים של מנהיגיהם. על כל מושב פנוי בהנהגה יש עשרות מועמדים שמוכנים לשבת במקום המסוכל.
וכאשר תיפסק הלחימה, איראן תשתקם, עם אורניום מועשר או בלעדיו. הם לא יתעסקו איתנו, בטח שלא בשלב הראשון של שיקום היכולת הצבאית והכלכלית. אז הם יסגרו חשבונות עם סעודיה והאמירויות. אמריקע לא תתערב שוב. גם ארה"ב תזדקק לתקופה של שיקום מאגרי הנשק. אם להגנה עצמית, או לשמירה על אינטרסים באמצעות מכירת נשק וידע לסעודים ולאמירותים.
זה הזמן בשביל הקומבינטורים של היידעלך להתחיל למכור מיגון גם לסעודיה וגם לאמירויות. זו תהיה תקופה מקבילה למלחמת ההתשה, שבה קבלני עבודות עפר הפכו למיליונרים, ותעשיית הנשק שלנו תפרח עם מכירת אמל"ח וידע למדינות המזרח התיכון. אולי אבי האומה ידע משהו כאשר כיוון להפסקת הסכם הסיוע עם אמריקע. מה הם 3.8 מיליארד דולר בשנה לעומת הכנסה של 50 מיליארד דולר בשנה ממכירת נשק עתידי למדינות שיש להן יותר כסף מחול?
# # #
אז לכבוד הפרוספריטי הצפוי לנו, עם אופוריה זהה לימים של אחרי מלחמת ששת הימים, ניסחתי את "די דיינו" מחדש, מעודכן לעת הזו, ולא למבוא להונאה שלפיו העם הפגום חגג את פסח.
# נכון לתחילת השבוע יש גל של ירידות בבורסה בתל אביב. המדדים המובילים יורדים ב־2%. אבל הלו, היו ימים של פרוספריטי כאן, נכון? אז למה לבכות, קינדרלעך? היה יכול להיות מצב של ירידה ב־9%. אז תגידו דיינו, ותפסיקו להיות ספקולנטים.
אני מבקש בלי תפילות, אבל עם מופעי רוק לפני ואחרי. זה הזמן שפורטיסחרוף יתאחדו שוב, גם איפה הילד ומוניקה סקס, וכנסיית השכל, וכמובן יהודה פוליקר ושלום חנוך. בימים שבהם ייתלו מחבלים יהודים, אני ארצה לשמוע את עמיר בניון, אמיר דדון, התקווה 6, בניה ברבי, עידן עמדי, אביהו פנחסוב ושלומי שבת. לא צריך באבא־בובות מכל סוג ועדה, צריך לעשות שמייח.
אז תגידו דיינו, כי סוף־סוף אנחנו כמו האחים שלנו במזרח התיכון, שתולים הפקר־הפקר, בכל יום ויום. אנחנו לא אירופה, כן? כי ראינו איך אירופה נהגה ביהודים במשך 500 שנה. אנחנו בלבנט, קינדרלעך, אז, יאללה, בואו ניטמע ונבלה קצת. זה הרבה די דיינו.
# בצה"ל שלנו מתפתחות מיליציות אלוקיות, שהן תחת פיקודו של אלוקים. הנה גדוד המילואים 941, ששם לעצמו למטרה להשיב את פלסטין לכתריאליבקה. ואם צריך להתעלל בצוות של CNN, דיינו. טוב שיש לנו רמטכ"ל, שהשעה את הגדוד מפעילות בלי לבדוק מי אשם, בלי לזרוק את הדרג הפיקודי צ'ורטי־ווזנייע, ללא אפשרות לחזור וללבוש מדים לעולם. אבל נאמר דיינו, שמיליציה אחת נזרקה מהצבא, ולא נתגעגע. אם יישבו בבית ויתפרעו הפקר־הפקר ביו"ש על אזרחית, דיינו. הרבה דיינו, כי אולי לא כולם יבואו לקומזיץ הפולחני.
# העוילם גוילם מתחיל להסתגל לתקופה שבה לא יהיה לו דלק וגז. הם לא ידעו שלדונלד היה חלום כבר לפני 40 שנה לשדוד את הדלק של הפרסים. הוא אפילו סיפר את זה בריאיון לברברה וולטרס. אז עכשיו אירופה תחזור לשרוף קצת יערות לפחם וגם למדורות כדי להתחמם בחורף. מה הם עשו לפני 200 שנה? רק כדאי שלא יחזרו לשרוף יהודים להנאתם, זה כבר לא דיינו, כן? אבל כל עוד הם יסבלו, אז הרבה די, די, די דיינו.
# ש"ס תמכה בחוק עונש מוות למחבלים. חכמי התוירה החליטו שחובה לתמוך, כי חייבים שרכבת הכסף תמשיך לנוע. תגידו דיינו, שהחכמים של התוירה לא דרשו עוד 3 מיליארד בשביל לתמוך. הם היו יכולים, אבל ויתרו לנו, אז דיינו בעושק הנוכחי, רק שלא יגדל.
# שמחה גדולה בחטיבת החשמונאים, החטיבה היקרה ביותר בעולם המודרני, לא רק בכתריאליבקה. המח"ט ביטל את שלב ב' של החניוקים, מעל גיל 26, שהתגייסו לחטיבה לגיבושון של שלושה חודשים ואז לטיולון במילואים. כמובן שבשכר מופקע, כל צדיק מבין החניוקים בגיל הזה יש לו כבר 3־4 קינדרלעך. זה הרבה פיות להאכיל, אז השכר של כל לוחם דת כזה גבוה מזה של מפקד המחלקה שלו, אם הוא בשירות סדיר, למשל. מה זה גבוה? פי 2.5־3. אז החלטורה נפסקת, וזה דיינו ג־ד־ו־ל. כי אוטוטו הסד"כ של החטיבה היה גדל לאוגדה עם הפתרון התעסוקתי הזה. ומספיקה לנו אוגדה אחת של החניוקים, הרבנות. מאמש־מאמש דיינו.
# אוי־ויי־זמיר. הג'מעה של הגועליציה שדדה מאיתנו עוד כ־800 מיליון זוזים, בעורמה ובתחבולה עשו לנו מלחמה קטנה על הקופה. אבל דיינו, כי האופוזיציה דרעק כל כך מטומטמת, עילגת ומאוסה, עד כדי שלא הבחינה בעורמה ובתחבולה. איך אפשר לבחור באנשים כאלה, שלא רואים גזל של מאות מיליונים? למה הטפשת הנגיפית הכתה בהם דווקא בהצבעה על התקציב?
אבל דיינו־דיינו־דיינו, כי התברר לנו שבארבעת התקציבים של הגועליציה הנוכחית גנבו לנו כ־20 מיליארד זוזים בשביל געלט־קוידש גועליציוני. עם ערימת הכסילים באופוזיציה דרעק זה היה יכול להיות כפול. אז דיינו, כי ניצלנו.
קודם דיינו שיש רק דגנרט אחד כזה בראש הוועדה של הגעלט, תארו לכם היו שלושה? אבל רק שהדגנרט יסביר לי את האיפכא מסתברא. אם הם עובדים, לשיטתו, מדוע הם מתוקצבים? הא, הם עובדים בשוורצע־געלט בלי מיסים, כדרייברים, חלפנים, קומבינטורים בלי תלוש אבל עם רכוש. הבנתי, חנוך, עכשיו הבנתי הכל. בשביל זה לא צריך ליבה, צריך דגנרט כמוך שייתן את הגעלט שלי לג'מעה הזו. אז דיינו.
אז איתו זמיר מתקוטט בקיבינימט של הביטחוני? מה הוא עושה שם בכלל? וגם אם הוא מתלונן, למה זמיר עונה לו? שידפדף אותו לבאבא־בובות שלו, כדי שהם יסבירו לו שהדרג הצבאי מבצע את הנחיות הדרג המדיני. והדרג המדיני הוא הרי פארטייה. תמיד היה, ומאז 7 באוקטובר הוא כלא היה. ועל זה אומר דיינו.
# # #
אז אני זורם איתה, כי אני אדם חלש, רפה שכל בעליל, אבל בעל לדוגמה. כי איני מאמין שיש עוד הרבה בעלים טיפשים כמוני. מה אאחל לכם בחול המועד פסח? שיפסיקו לירות עליכם טילים, ושתהיו בריאים אחרי כל הקמח מצה הזה.
התרעות פיקוד העורף