אי אפשר לומר לצבא שתפקידו להקים מוצב על הירח | שמואל רוזנר

נדמיין את הניתוח לאחור של המלחמה בעוד חודשיים. אותו מומחה, בשני מצבים.

מצב ראשון: "אמרתי כל הזמן שזה יהיה כישלון. שבוע אחרי שהתחילה המלחמה כבר ידעתי שלא נשיג את היעדים. זאת הייתה מלחמה בלי מטרות ברורות, ולא פלא שהיא נגמרה כך. חבל שלא הקשיבו לי".

מצב שני: "נכון, הייתי קצת סקפטי, כי המטרות לא היו ברורות. אבל זה מסוג המצבים שתמיד משמח לטעות בהם. כמה טוב שטעיתי".

במצב הראשון, יש הסכמה שהמלחמה נגד איראן לא עלתה יפה. נניח – המשטר לא נפל ולא מראה סימני נפילה, האורניום עוד מוחזק בידי איראן, המצב במצר הורמוז מורכב. יש מעבר של ספינות, אבל ברור שאיראן יכולה לפתוח ולסגור כרצונה. תהליך השיקום של צבא איראן מתנהל במרץ. ובמילים אחרות, קרה כל מה שלא היה רצוי שיקרה.

במצב השני, יש הסכמה שהמלחמה באיראן עלתה יפה. נניח – המשטר נפל. ואם לא נפל, נחלש מאוד ועוד יש תקווה שייפול. וגם אם לא ייפול, לא נורא, כי האורניום המועשר כבר לא באיראן. ומצר הורמוז פתוח לרווחה, והאיראנים לא מעיזים להרהר עוד באפשרות של סגירה. הם עסוקים בשיקום, אבל נזהרים מאוד לא לעשות מהלכים שיזמינו את המטוסים הישראליים או האמריקאיים לחזור ולהפציץ.

במצב הראשון – הספקנים צדקו. במצב השני – הספקנים טעו. במצב הראשון – הספקנים יהפכו למוכיחים בשער, חכמי ה"אמרנו לכם". במצב השני – הספקנים יספגו קצת לגלוג על ספקנותם הטורדנית, אבל יוכלו להצטרף לחגיגה הכללית של משימה שעלתה יפה.

חשבו על שני התסריטים האלה, ותבינו למה קל יותר להיות ספקן. למה לאומנות הספקנות כמעט אין מחיר. צדקת? אתה החכם באדם. טעית? לא קרה אסון. כמובן, המצב ההפוך קשה הרבה יותר: אם יתברר שמי שטוענים שהמלחמה מתנהלת היטב טעו, הם יהיו במצב הרבה פחות נוח. הם יהיו סוחרי האשליות, מבטיחי ההבטחות שלא מומשו, הששים אלי הדק, שלא מביאים בחשבון את המחיר.

מחקרים פסיכולוגיים כבר הוכיחו לא פעם, ששגיאות זהות כביכול ("ננצח" והפסדנו, מול "נפסיד" וניצחנו) אינן זהות כלל ועיקר. יש שגיאות שקל יותר להשלים איתן (כי התוצאה הסופית טובה). יש שגיאות שקשה יותר לסלוח עליהן (כי התוצאה הסופית גרועה). את כל זה צריך להביא בחשבון בשבועות שבהם המלחמה נמשכת, והמנהיגים, הפרשנים והגנרלים בהווה ובעבר מתחרים בתחזיות שמשתרעות על פני מנעד רחב מאוד של אפשרויות. ממי שחושבים שהמלחמה "תשנה את המזרח התיכון לנצח" – מפץ גדול שייזכר בתולדות דברי הימים - עד מי שמעריכים כבר כעת שהמלחמה תסתיים בניצחון של האיראנים, בקיפול זנב אמריקאי, בניפוץ תקוות ישראליות.

זו סיבה להיזהר לא רק בתחזיות האופטימיות, אלא גם בתחזיות הפסימיות. מלחמה היא אירוע מסובך, חשוף לתעתועים של אקראיות, לתהליכים נסתרים מהעין, להפתעות טקטיות שהציבור נחשף אליהן רק לאחר מעשה, לשיגיונות של מנהיגים. בשעת הכתיבה, לפני כמה ימים, היה אפשר להביט בהישגים ובקשיים של השבועות הראשונים, ולהציג אותם ברשימה תמציתית למדי. אבל בכלל לא בטוח שהיה אפשר ליצור מהרשימה גם תחזית לעתיד.

הנה רשימת הישגים תמציתית: פגיעה קשה בתשתית הצבאית של איראן; פגיעה מערערת בצמרת המשטר; פגיעה ברשויות האחראיות על דיכוי האזרחים; יירוט מוצלח של רוב הניסיונות של איראן לפגוע בשכנותיה או בתוקפיה; והישג חשוב מנקודת מבט ישראלית: שיתוף פעולה הדוק מאוד, חסר תקדים, עם כוחות אמריקאיים בלוחמה כתף אל כתף.

הנה רשימת אתגרים תמציתית: נראה שהמשטר נותר יציב, למרות הפגיעה בראשיו; האזרחים באיראן לא התקוממו, הסדר נשמר; האורניום לא נמצא, לא הושמד, לא הוצא; איראן משתמשת במצר הורמוז כקלף מיקוח יעיל לקראת אפשרות של מו"מ; לארה"ב אין קואליציה ממשית שלוחמת לצידה. האירופים מסתייגים, המדינות הערביות מהססות; חיזבאללה חזר לשחק תפקיד מול ישראל. עוד קלף מיקוח בידי איראן.

דגלים אדומים

באפריל לפני שנה, האזהרה של זמיר באה על רקע חלומות של חברי הקבינט על כיבוש עזה והחלת שלטון צבאי מלא ברצועה. רוצים? נעשה, אמר להם זמיר. רק ודאו שיש כוח אדם. השנה האזהרה באה על רקע דומה: תוספת משמעותית של נקודות יישוב ביהודה ושומרון. רוצים? נאבטח, אמר להם זמיר. רק ודאו שיש כוח אדם.

ועוד לא הגענו לשאלת עזה, שתצוף מחדש אחרי שייגמר, כשייגמר, הסבב עם איראן. ועוד לא דיברנו על הביטחון השוטף המתחייב לאחר שתסתיים המלחמה – ומתישהו היא כנראה תסתיים, גם אם זה ייקח עוד שנה או שנתיים. התאמת האמצעים למשימות היא המפתח לאסטרטגיה שיש לה תוקף. הקבינט מנותק מהתובנה הבסיסית הזאת. הוא תובע משימות – ומצפה שצה"ל יעמוד בהן בלי קשר לאמצעים (המלצות קריאה, לחברי קבינט יודעי קרוא: "על אסטרטגיית־על", מאת ג'ון לואיס גדיס, "התיאוריה של המלחמה", מאת עזר גת).

זו הדרך הקבועה של ממשלות, לא רק זו שמכהנת כעת, להציע פתרונות לטווח קצר, שמחמירים אתגרים לטווח ארוך. כדי לספק את רעבונו של צה"ל לכוח אדם (וכמובן, כדי לפתור לעצמה בעיה פוליטית), הממשלה תנסה להעביר חוק שמייצר אתגר לעתיד. היא יכולה לעשות כמובן כל מיני דברים אחרים כדי להשביע את רעבונו של צה"ל: לדוגמה, להחליט שכל עוד אין מספיק כוח אדם לא מקימים התיישבות נוספת ביהודה ושומרון. לדוגמה, להחליט שמאריכים את שירות החובה – במקביל להחרפה משמעותית של הסנקציות על מי שמשתמטים מגיוס (מהלך כזה יסיר מיד את ההתנגדות של "הייעוץ המשפטי" להארכת השירות). אלא שהפתרון הראשון לא נוח פוליטית בגלל התעקשות של סיעה אחת בקואליציה (הציונות הדתית), והפתרון השני לא נוח פוליטית בגלל התעקשות של סיעות אחרות בקואליציה (ש"ס ויהדות התורה).

בשבועות האחרונים נשאלתי לא פעם מדוע כתבתי את הספר "בעניין החרדים...", ומדוע אני מתעקש לכלול בספר הזה כמה אמירות מחודדות, שקצת מקשות על חלק מקוראיו לאהוד את המסר הכללי שלו – גם כאשר הם מסכימים לו. התשובה פשוטה: האתגר החרדי הוא קורבן קבוע של סוחרי אשליות, להטוטני תקוות, מכבסי מילים. ההתעקשות לדבר על "אחינו החרדים" כדי לא לפגוע חלילה ברגשותיו של מישהו; ההתרפסות מול "חשיבות לימוד התורה", שמא ייחשד מישהו בעוינות לתורה; האשליה המתמדת שישנם "תהליכים בחברה החרדית" שמובילים אותה לדרך הנכונה בלי צורך בעימות; הרפיון הנינוח בחיפוש אחר "פתרונות בהסכמה"; השקרים המגוחכים בנוסח "מי שנכנס חרדי ייצא חרדי". כל אלה משמשים את מקבלי ההחלטות, שבסך הכל רוצים להזיז את האתגר החרדי הצידה, כדי להגשים אתגרים אחרים בלי הפרעה. הערפול נוח להם. צריך להודות: לעיתים קרובות הוא נוח גם לנו.

אלא שערפול לא יוביל לתוצאה רצויה לישראל. לשם כך נדרשת בהירות. בהקשר של כוח האדם בצה"ל, אפשר לנסח את הדילמה כך: האם הדבר שישראל רוצה בעדיפות הגבוהה ביותר הוא עוד כמה אלפי חרדים משרתים – ואז ביסמוט ינסה לשכנע אתכם, ואולי אפילו יצליח, שהפתרון שלו יביא מקסימום חרדים במינימום זמן (ואם זה בסך הכל 3,000 בתוך שנה, הוא יאמר לכם שזה המקסימום שאפשר במינימום הזמן שאפשר); או שמה שישראל רוצה לנצל את ההזדמנות שנוצרה לצורך תיקון מהיסוד של תקלה תשתיתית קשה שקרתה לה, כאשר בסוף שנות ה־70 החליטה – וזו הייתה יותר טיפשות מרשעות – לאפשר פטור מלא משירות למספר בלתי מוגבל של תלמידי ישיבות.

ניסיון להיות בהיר: יכול להיות שצמרת צה"ל היא דווקא מכשול לקבלת ההחלטה הנכונה. צה"ל רוצה לוחמים מהר – מסיבה מובנת – אבל האינטרס המדינתי הוא תיקון של התקלה התשתיתית.

ניסיון להיות בהיר: יכול להיות שתיקון תשתיתי ייקח יותר זמן, ויחייב את ישראל למצוא פתרון ביניים אחר למחסור בכוח אדם.

ניסיון להיות בהיר: המטרה היא לא רק "עוד לוחמים" – מה שכמובן נדרש והכרחי – המטרה היא גם שינוי מהיסוד של המסלול שמוביל צעירים חרדים לדרך ללא מוצא של הסתגרות.

ניסיון להיות בהיר: ישראל צריכה כמובן לאפשר לחרדים להיות חרדים, אם זה מה שהם רוצים בו, אבל אין לה אינטרס לעודד חרדים להיות חרדים, וכרגע זה מה שהיא עושה.

זו כמובן גם הזמנה לקרוא את "בעניין החרדים...". אולי תסכימו עם מה שכתוב בו, אולי לא תסכימו עם מה שכתוב בו. זה יהיה טוב כך או כך, ובלבד שנקיים על האתגר הזה שיחה שיש בה רמה גבוהה של בהירות.

---

מוסר יהודי

מה מוסרי בעיניכם? לפני כמה חודשים, במסגרת סקר של JPPI, הצגנו שורה של התנהגויות, ועל כל אחת מהן שאלנו אם היא מוסרית או לא מוסרית. השווינו את עמדות הישראלים לעמדות של אמריקאים לפי סקר דומה של גאלופ. מחקר חדש ודומה של מכון הסקרים PEW מאפשר כעת להציב קומה נוספת של הבחינה הזאת, משום שיש בו נתונים לא רק על כלל האמריקאים, אלא גם, בפירוט, על היהודים האמריקאים. מה שאומר שאפשר להשוות. אולי אפילו לומר איזה דבר בעל משמעות על "מוסר יהודי", כפי שהוא משתקף בעמדות של יהודי שתי הקהילות הגדולות בעולם.

האם היהודים סבורים שהפלות הן דבר מוסרי? האם הם סבורים שסיוע רפואי להתאבדות הוא מעשה מוסרי? תכף נשיב, ונצביע על כמה הבדלים מעניינים, אבל לפני כן הערות מתודולוגיות מתחייבות. הראשונה – הסקרים לא נערכו בדיוק באותו זמן. יכולה להיות לזה השפעה מסוימת. חשוב יותר, השאלה לא זהה, ובעיקר יש הבדל בתשובות המוצעות.

בסקר שבחן את יהודי ישראל אפשר לומר "מוסרי" או "לא מוסרי", בתשובה לשאלה: "בלי קשר לשאלה מה חוקי ומה לא חוקי בישראל, אנחנו מבקשים שתאמר/י לנו על כל אחד מהדברים הבאים האם על פי תפיסת העולם שלך הוא 'מוסרי' או 'לא מוסרי'". בסקר של פיו השאלה היא מה ש"מתקבל על הדעת מבחינה מוסרית" ומה ש"שגוי מוסרית" – אבל יש גם אפשרות שלישית: "זה לא עניין מוסרי". לדוגמה, על שאלת ההפלות, 31% מהאמריקאים אומרים שזו לא סוגיה מוסרית. על שאלת המוסריות של שימוש במריחואנה (שלא שאלנו בישראל), 52% מהאמריקאים אומרים שזו אינה סוגיה מוסרית.

בגלל ההבדל בתשובות, אנחנו בוחרים להראות דווקא את צד השלילה של המשוואה. כלומר – את שיעור המשיבים על פעולה כלשהי שהיא "לא מוסרית". קשה יותר לקבוע אם מי שאומרים על הימורים שזו לא שאלה מוסרית, מתכוונים בזה לחיוב, או נוטים לאדישות. אבל נדמה שקטגוריית השלילה חדה יותר. מישהו שחושב שמשהו כמו הימורים, או שימוש במריחואנה, אינו מוסרי, יאמר שהוא אינו מוסרי. מי שאומר שהוא מוסרי, או שאינו קשור למוסר, כנראה אומר אותו דבר (זה לא "לא מוסרי").

מהנתונים שפרסמנו לפני חצי שנה עלה פער ניכר בתפיסת המוסריות בנושאים רבים בין יהודים לבין ערבים בישראל. היו גם פערים מעניינים בין תשובות של גברים ונשים. בהשוואה שעשינו אז בין עמדותיהם של יהודים בישראל לבין עמדות בנושאים דומים של כלל האמריקאים, עלו כמה קווי דמיון ושוני. בנוגע ליחסים הומוסקסואליים, 51% מהישראלים ו־64% מהאמריקאים אמרו שמדובר בהתנהגות מוסרית. בנוגע לרומן בין בני זוג נשואים, 11% מהישראלים ו־8% מהאמריקאים אמרו שמדובר בהתנהגות מוסרית. בנוגע לניסויים בבעלי חיים, 45% מהישראלים ו־47% מהאמריקאים אמרו שמדובר במעשה מוסרי. זו הייתה כאמור השוואה לסקר של גאלופ, שלא הציג פירוט של עמדות היהודים בארה"ב. עכשיו יש סקר של פיו שמאפשר את ההשוואה של יהודים מול יהודים, ואולי גם ניסיון לדלות ממנה תובנה או שתיים.

אם תביטו בגרף, תוכלו לזהות דמיון. שיעור דומה מאוד של שוללים יהודים – בישראל ובארה"ב – ביחס להפלות, יחסים הומוסקסואליים, סיוע רפואי להתאבדות. בכל המקרים האלה, שיעור השוללים, כלומר, מי שסבורים שמדובר במעשה לא מוסרי, עומד על בין חמישית לרבע מהמשיבים. ומכיוון שמדובר בשתי קהילות היהודים הגדולות בעולם, שעמדתן היא בפועל "עמדת היהודים", נוכל לומר ברמה גבוהה של ביטחון שבערך רבע מכלל היהודים חושבים שיחסים הומוסקסואליים הם דבר לא מוסרי. קצת יותר מחמישית מהיהודים בעולם חושבים שהפלות הן דבר לא מוסרי (מכלל האמריקאים, קרוב למחצית – 47%. למעט אתיאיסטים ואגנוסטים, היהודים הם הקבוצה שיחסה להפלות הכי פחות שולל).

עוד אפשר לראות שמכלל המקרים שהוצגו בשני הסקרים (יש דברים שהוצגו רק באחד מהם, ולכן אינם בני השוואה), יש פעולה אחת בולטת במיוחד לשלילה: רומן מחוץ לנישואים. אומנם יש פער בשיעור השוללים מוסרית רומן כזה, שהאמריקאים שוללים יותר מהישראלים (יהודים מול יהודים), ובכל זאת, בשתי הקבוצות, זה המעשה שרוב גדול סבור שאינו מוסרי. זה גם המצב בקרב כלל האמריקאים, כך שציפייה לאמון ונאמנות בחיי הנישואים היא עדיין נורמה מוסרית מצופה ומקובלת (בלי קשר לשאלה המורכבת הרבה יותר של התנהגות בפועל).

ומה ביחס להימורים? כאן ההסבר קצת מסובך יותר. אבל אפשר להניח שהמצב החוקי מסביר אותו. בישראל, הגישה כלפי הימורים ריכוזית ושמרנית. הימורים אסורים, למעט הגופים שהותר להם מטעם המדינה לקיים משחקי הימורים (פיס, המועצה להסדר הימורים בספורט). אומנם בשאלה הסברנו בפירוש שאנחנו שואלים על מוסר בלי קשר למצב החוקי. ובכל זאת, המצב החוקי משפיע על התודעה.

בישראל המצב החוקי שולל לגיטימציה להימורים, ולכן רבים רואים בהימורים מעשה לא חוקי. כמובן, זה לא המצב בארה"ב, ששם מדינות שונות מתירות הסדרים שונים של הימורים. יש תעשיית קזינו מוסדרת, יש הימורים מותרים באינטרנט בכל מיני מקומות ותחומים. אמריקאים מורגלים בהימורים הרבה יותר מישראלים. הם מורגלים במצב שבו הימורים הם לא מעשה אסור למעט במקרים המעטים שהותר – אלא מעשה מותר, על פי הסדרים מגוונים במקומות שונים. לכן, רק מעט אמריקאים (29%) ומעט יהודים אמריקאים (25%) סבורים שהימורים הם דבר לא מוסרי. מה חושבים רובם? התשובה פשוטה: אין קשר בין הימורים למוסר. זו התשובה שבחרו בה 51% מהיהודים.