אריק מתבונן מלמעלה
הטור הזה הוא אחד הטורים הקשים שכתבתי ב-40 השנים שחלפו מאז הגעתי למדור הספורט של "מעריב". הוא יחטא, פה ושם, בכתיבה אישית, ועל כך התנצלותי. טור קשה, כי מה שייכתב בו, נגד הלב ייכתב. אני לא מרבה לכתוב נגד הלב. אני הולך עם הלב שלי כל חיי, לפעמים נגד הראש, נגד הרציונל, נגד ההיגיון, נגד הסיכויים. לא היום, לא הפעם, לא בימים הרי גורל כאלה.
עבדת עם אריאל שרון, גדי. הערכת אותו. תהיה שרון. שרון שהקים את הליכוד מכמה מפלגות, לא כדי לעמוד בראשו, אלא כדי להיות זה שיעשה את החיבור המנצח וישים קץ לשלטון מפא"י רב-השנים. אריק מתבונן בך מלמעלה.
אני מתלבט, מתחבט ומפלרטט עם הטור הזה כבר שבועות. הוא ירחיק ממני חברים (חלקם אהובים עד מאוד) ויקים עליי מתנגדים. אבל אני לא יכול להכיל אותו בתוכי יותר. הוא בא לעולם אחרי ששמעתי הכל, מכולם, נקרעתי בין כל הקטבים, סקרתי את כל הסקרים וראיתי את כל החומרים, כל הזויות, כל השיקולים וכל הסיבות. את כל זה ערבבתי עם ניסיון של 40 שנות עיתונות וגם, ואולי אפילו בעיקר, עם ההיכרות המעמיקה שיש לי עם האלקטורט הימני, עם "הבטן" הישראלית, כן, אפילו עם התומכים של ביבי. הייתי שם, במעמקי הליכוד והימין, באתי מבית כזה, האינסטינקט שלי ימני, הסנטימנט שלי ימני, החיבור שלי עם הציבור הזה לא מלאכותי אלא אותנטי. גם היום, אינני איש שמאל, אם כי אני ליברל מוצהר ואהיה מוכן לשלם מחיר כבד עבור שלום, כל שלום, ובלבד שניתן יהיה לסמוך עליו.
לילות רבים של נדודי שינה ותרחישי אימים שגודשים חלומות קשים, הביאו אותי כעת לפנות מכאן לאיש המוערך עליי ביותר במערכת הפוליטית מאז שהתחלתי לסקר אותה, הרמטכ"ל ה-21 של צה"ל גדי איזנקוט, ולקרוא לו לחבור לנפתלי בנט ולעשות את זה עכשיו, תחתיו.
גדי איזנקוט, שלמיטב הבנתי שייך למרכז הפרגמטי, אינו איש ימין. מכונת הרעל זקוקה לדקות בודדות כדי להפוך אותו, בעיני צרכניה, לסמולן מסוכן. נשארנו עם בנט, שמביא איתו גם בונוס: כיפה סרוגה שאינה מאיימת על החילונים, כחלק לא קטן מאחיותיה.
כפי שכבר אמרתי, אני כותב את הדברים בצער. אם הייתי צריך לבחור בין איזנקוט לבנט, הייתי בוחר באיזנקוט. אם הם לא ירוצו יחד, יש סיכוי לא רע שאצביע עבור גדי איזנקוט (הדילמה תהיה בינו לבין ליברמן ואולי לפיד). אבל אם אנחנו רוצים להציל את המדינה מאלה שמכלים את משאביה, מוסדותיה, מעמדה ולשדה במהירות מטורפת, אנחנו צריכים להיות פעם אחת חכמים, ולא צודקים. ללכת עם הראש, ולא עם הבטן או הנשמה. להעמיד בראש המחנה הציוני-ליברלי איש ימין ליברלי. כי רק מימין אפשר לנצח את בנימין נתניהו.
כאן צריך להכניס את הקלישאה ההיא על השאלה ההיא ששאלו אנשיו של אריאל שרון את הבוס: אתה צריך להחליט פעם אחת ולתמיד מה אתה רוצה, ליהנות או לנצח. זו הייתה הפעם הראשונה ששרון החליט ליהנות פחות, אבל לנצח. בבחירות ההן מול אהוד ברק, ב-2001. אף על פי שהיינו בשיא האינתיפאדה השנייה, הבחירות המתקרבות אלינו עכשיו, גורליות בהרבה.
מהכי למטה להכי למעלה
גדי איזנקוט הוא, לטעמי, ישראל היפה. היפהפייה, אפילו. הוא קיבל קלפים גרועים. שני הוריו עלו ממרוקו. בית דתי, שנאבקו בו על כל בדל פרנסה. הוא נולד בטבריה. אני מכיר את טבריה. אבא שלי היה דור חמישי בטבריה. בגיל 17 הוא עזב את העיר, נסע יחף בטרמפים לתל אביב וגר בחודשים הראשונים בחניון אוטובוסים. טבריה לא הייתה, וכנראה גם לא תהיה, ישראל הראשונה, גם לא השנייה. אולי השלישית.
גדי הצעיר לא היה מצויד בקומה מרשימה או בכריזמה סוחפת. ילד עגלגל, אפרפר, עם קלפים גרועים, אבל לא נשבר. אחר כך הם עברו לאילת. אותו דבר, רק בדרום. הוא לא היה אמור להגיע. אבל הוא הגיע. בלי להתלונן, בלי להתקרבן, בלי לעשות מעצמו סיפור. והסיפורים האלה תמיד שבו את ליבי.
וישנו גם אביגדור ליברמן. איווט המפחיד, הקוזק הרוסי, ההוא שהקג"ב שתלו כאן, יד ימינו השרירית והאלימה של נתניהו בסוף האייטיז ורוב הניינטיז. כשליברמן נכנס לתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה ב-1996, הייתי כתב מדיני והבטתי באירוע מבועת למדי. בטקס החלפת המנכ"לים במשרד ראש הממשלה, הוא נקט גילוי לב לא אופייני וסיפר שעד לא מזמן היה שומר ברים בירושלים. "עכשיו אני כאן, נכנס לתפקיד המנהל הכללי של משרד ראש הממשלה. ישראל היא ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות האמיתית, לא אמריקה", אמר.
זה מה שהוא עשה כל חייו. בא מלמטה, הכי למטה, והגיע למעלה, הכי למעלה. מסלול בגולני, כדור בראש באימון (יש לו עד היום שקע במצח), שירות עתיר קרבות, עלילות וגם מחלוקות והתעקשויות. תוך כדי כל זה, הוא הפך להיסטוריון המלומד ביותר מבין הגנרלים, לפחות שאני הכרתי. הוא יודע בעל פה כל מילה שאמר, כתב או חשב דוד בן-גוריון, הוא מכיר את כל הקרבות והמלחמות והתורות והמהפכות של דורנו והדורות הקודמים, הוא יסודי להחריד ויובשני עד אימה, והוא ממלכתי. הכי ממלכתי.
המילה המאוסה הזו חוזרת כאן לא מעט, ובדין. ב-40 שנותיי במקצוע מעולם לא פגשתי אדם ממלכתי יותר. אדם שהשיקול הראשון שלו בכל מעשה, בכל פעולה ובכל אמירה, הוא המדינה. גם השיקול השני והשלישי. שיקולים אישיים מגיעים אצלו רק אחר כך. זו הסיבה שאני פונה אליו עכשיו.
לעצור את הפירוק
אז למה, אחרי כל מה שכתבתי על גדי איזנקוט, דווקא נפתלי בנט הוא האיש שיכול לנצח את נתניהו? אנסה להסביר: בגדול, המצב הפוליטי בישראל הוא תיקו. בבחירות האחרונות, זה היה תיקו במספר הקולות (יתרון זעום מאוד לימין), וניצחון מהדהד לגוש נתניהו במנדטים, בגלל "הסידור" הנוראי של מפלגות הגוש הנגדי.
התיקו הזה נשבר. לא, הוא לא נשבר אחרי 7 באוקטובר. הוא נשבר בהפיכה המשטרית. כבר אז, הקואליציה ירדה לסביב ה-52 מנדטים (לעומת 64, שבהם זכתה בבחירות). 7 באוקטובר חיזק את התנועה הזו. אבל 7 באוקטובר קרה לפני שנתיים וחצי ונטע בליבם של רוב הישראלים פחד קמאי נושן שהזיז אותם ימינה. וזה לא שהציבור הישראלי לא נע ימינה ב-20 השנים האחרונות. אבל עכשיו הוא נע עוד יותר ימינה. ואין טעם להאשים אותו, אחרי מה שעבר עלינו כאן מאז החלה אינתיפאדת הדמים ההיא.
נתניהו, בציניות האופיינית לו, מנצל את זה ומנסה לשקם את תדמיתו כ"מר ביטחון". מדובר באירוע בלתי נתפס, שהרי אין בעולם כולו עם או מדינה שהיו מניחים לאדם שהוביל אותם לגדול באסונות להישאר בתפקידו יותר מתקופת מעבר קצרה. חוץ מישראל. הישראלים מאסו בנתניהו, אבל הם יהססו להחליף אותו באיש שמאל. אנחנו חיים בעידן של תדמיות. המהות נדחקת לשוליים.
ומה עם איזנקוט, אתם שואלים? כאן, זה לא לגמרי מובהק. איזנקוט הוא איש פריפריה, מרוקאי, סקרי העומק מעידים על חיבה גדולה שיש כלפיו באזורים האלה. מדובר באזורים של נתניהו. אבל אין לאף אחד ערובה שמצביעים מהאזורים האלה יספיקו כדי לעשות את הקילומטראז׳ העצום הנדרש לעבור משם, לגוש השני. מוצא עדתי ופריפריאלי זה אחלה, גדי הוא אדם שקל לחבב, אבל זה עדיין ניגף בפני הסחף הגדול ימינה והחשש הקיומי שהשתלט על הישראלים מחדש אחרי 7 באוקטובר. מעבר מצביעים מגוש לגוש הוא תהליך מורכב ואיטי (הליכוד ניצח בבחירות 77' רק ארבע שנים אחרי מחדל 73'). לעומת זאת, מעברים פנים גושיים קלים בהרבה.
נפתלי בנט "שייך" לגוש הימין מצד אחד, אבל ליברל ממלכתי מצד שני. ולכן, הסיפור פשוט. כדי לנצח בבחירות צריך להעביר כמה מנדטים מגוש לגוש. לבנט, מחוזק באיזנקוט, סיכוי טוב לעשות את זה. לאיזנקוט, פחות. רוב המצביעים שהוא מלקט בחודשים האחרונים בסקרים, באים מתוך הגוש. הנזק כפול. איזנקוט עולה, בנט יורד, וירידתו עלולה לגרום גם למצביעי הימין שנמצאים כעת במחנהו להתחיל להסס ואפילו להתחרט ולחזור "הביתה".
לימניים יש טבע כזה לקפוץ על עגלות מנצחות. כשבנט נראה עגלה מנצחת, הם באים. כשיתחיל לדשדש, הם עלולים לעזוב. מה שכל זה יכול לגרום הוא הפקרתה של ישראל לקדנציה נוספת בידי הממשלה הזו, שאין כושלת ממנה, אין מסוכנת ממנה, אין מופקרת ממנה, אבל גם אין ימנית ממנה, לפחות בפוזה. ימנית במובן משיחית, לאומנית ואסונית (ע"ע הניצחון המוחלט בעזה).
אותם 4-5 מנדטים (ואולי יותר) שמהססים אם לעזוב את גוש נתניהו, ירגישו נוח לעשות את זה אם ישתכנעו שהממשלה הבאה לא תהיה "שמאלנית". לאיזנקוט יהיה קשה לשכנע אותם. לבנט יהיה קל יותר. נכון, מכונת הרעל הדביקה לו את הכינוי "נוכל", אבל עד כמה שזה נשמע מופרך, הכינוי הזה לא פוסל אדם לתפקיד ראש הממשלה בישראל. ההוכחה הניצחת ביותר לכך היא נתניהו עצמו, גדול הנוכלים עלי אדמות מאז בריאת האדם הנכלולי.
חסידיו של נתניהו יודעים שהוא נוכל, אבל מבחינתם הוא "הנוכל שלנו". הם לא מזהים את שאר חסרונותיו. הם לא מבינים שהוא חסר עכבות, והם כנראה לא קולטים שמה שהוא עושה כאן מאז הוגשו נגדו כתבי האישום, הוא להעלות באש את המועדון כולו, על יושביו. הוא מפרק לא רק את מוסדות המדינה, הוא מפרק גם אותנו, אזרחיה. הוא מנגן בכינור אל מול רומא הבוערת.
בנאום המביש שנשא ערב החג, נכללו שלוש מילים שהסמיקו כשנפלטו מפיו: "אנחנו עם אחד", הוא אמר. זה הדבר היחיד שאני זוכר מנאום הקלישאות המאוסות הזה. כששמעתי את ה"אנחנו עם אחד" הזה, כמעט הקאתי. הרי האיש עושה הכל כדי לפרק אותנו לאין-ספור עממים ושבטים. הוא לא חוסך בכלום כדי להגיע למטרה הזו. השמאלנים בוגדים, הטייסים בוגדים, הקפלניסטים בוגדים, התל-אביבים אנרכיסטים, ההייטק, המדע, הטכנולוגיה, הקיבוצניקים, השופטים, הפרקליטים, פעם זה היה גם השוטרים, כשעוד הייתה משטרה שחקרה את ראש הממשלה. כל מי שאינו ביביסט מסומן כשמאלן וכ"דיפ סטייט", בהתעלם לחלוטין מהעובדה שבמדינה הזו שולט הימין כבר קרוב ל-50 שנה.
פוטנציאל מעבר הקולות מגוש נתניהו לגוש השינוי גדול בהרבה מ-5 מנדטים. בשיא השפל, צנחה קואליציית נתניהו אחרי 7 באוקטובר לפחות מ-50 מנדטים. לפעמים 47, או 48. זה 16 או 17 מנדטים פחות ממה שקיבלה בבחירות. זה מעיד על כמות עצומה של מנדטים שמחפשים בית שבו ירגישו נוח, לא יפחדו, לא יהססו. רובם לא חושבים על נתניהו מה שאני חושב עליו, אבל סבורים שמיצה והגיע זמנו ללכת. הם מביטים במוטציה שהייתה פעם מפלגת הליכוד ולא מאוהבים בצווחות, בביזה, בכאוס, בפופוליזם, בתעשיית הג׳ובים ובשחיתות. הם מחפשים משהו אחר, אבל לא עולם אחר. הם מפחדים לעבור שמאלה, גם אם זה לא באמת שמאלה.
מה שהמכונה של נתניהו עושה בוקר, צהריים וערב, סביב השעון, זה מפחידה אותם ממה שצפוי לקרות אם, חלילה, תקום כאן ממשלה שאינה בראשות נתניהו. ואני אומר שכל מה שהם צריכים לעשות זה לעצום עיניים ולנסות להיזכר איך היה כאן בשנה וחצי של ממשלת השינוי.
מה שצריך לקרות כדי שהם יעברו לצד השני, פשוט מאוד: הם לא צריכים לפחד והם לא צריכים להרגיש שעברו צד. כי נפתלי בנט לא בצד השני. נפתלי בנט בצד שלהם. ישראל 2026 כבר לא מתקוטטת בין שמאל לימין, אלא בין דמוקרטיה לתיאורקרטיה. בין דמוקרטיה לדיקטטורה. בין נאורות למשיחיות. בין נחשלות למצוינות. אפשר להגחיך את חששם של אנשי ימין להצביע לבנט או לליברמן, אבל אי אפשר להתעלם ממנו. צריך להתעמת איתו ולשכך אותו.
רשימת הדוגמאות ארוכה ואותנטית. כראש ממשלה הוא לא הסכים להבליג על בלוני תבערה, והגיב עליהם באגרסיביות (מה שהעלים את התופעה לגמרי). הוא לא הסכים להעביר מזומנים במזוודות לעזה. הוא החליט שהגיע הזמן להכות בראש התמנון באיראן, ולא רק בזרועותיו, הפרוקסיז. הוא שיקם והציל את ההכנות שהוקפאו למתקפה אפשרית באיראן. יש לו גם עד מומחה שסיפק את ראיית הזהב: נתניהו עצמו, שבספרו האוטוביוגרפי מתאר איך בנט וליברמן מנסים לדחוק בו וללחוץ עליו לקיים את הבטחתו בעזה ולהפיל את שלטון חמאס ואילו הוא, ביבי, מונע זאת בעדם כדי לא להיכנס להרפתקאות מיותרות, לא לשלוט שניים וחצי מיליון פלסטינים ועוד שלל תירוצים "שמאלניים" נוספים.
בגיניזם או בן גביריזם
הטור הזה נכתב ערב פסח, בגובה רב, בעודי בדרך ליעד מרוחק. יכול להיות שאני כותב את הטור הזה בעודי בורח מעצמי ומהלב שלי. מצד שני, אולי אני בעצם כן הולך כאן עם הלב, בהפוך על הפוך. שהרי הלב שלי, מאז בא לעולם, מאוהב קשות במדינת ישראל, בנס המופלא והבלתי נתפס הזה שהקימו כאן אבותינו כנגד כל הסיכויים. זו אהבת נפש שאינה תלויה בדבר ולכן מתעלמת ממאוויים שונים, טעם אישי, עמדה פוליטית וקרבה אידיאולוגית, לטובת המשימה החשובה באמת, שאין בלתה: הצלת המדינה.
זה לא תרגיל. אף אחד לא מתבקש להעמיד פנים. אין כאן חתול בשק או מזימה להעביר קולות ימין למעמקי השמאל. אין היום בישראל ויכוח על הצורך לפרק את חמאס מנשקו ולשים קץ לאיום שנשקף מחיזבאללה. אין בדל של מחלוקת סביב האיום האיראני והצורך להמשיך להילחם בו בכל הכוח עד נטרולו הסופי. אין מחלוקת על הצורך להרחיב את הסכמי אברהם למקסימום ולהקים במזרח התיכון ברית בנוסח נאט"ו שבה תמלא ישראל תפקיד דומיננטי.
על כל הדברים האחרים יש מחלוקת: על איך נראית כאן התחבורה, ואיך נראה כאן החינוך, ואיך מזרימים כאן מיליארדים למשתמטים ולבטלנים ואיך מזניחים את הפריפריה ואת הצפון ואת הדרום, ואיך מחלקים ג׳ובים וכספים רק למקורבים, ואיך מרדדים את השירות הציבורי ומשמידים את שומרי הסף וממוטטים את האמון בכל המוסדות הקיימים שאין מדינה בלעדיהם. ממשלת שינוי חדשה ויציבה יכולה לשקם את כל זה תוך זמן קצר. זה אפשרי.
המחלוקת הנוכחית בישראל היא בין אלה שרוצים להפוך אותה לאיראן, לאלה שרוצים לשמר את ערכיה, נאורותה ויכולותיה כמגדלור של אור הנישא הרבה מעל כל הסביבה. כשהם דורשים להרחיק את הנשים מהצבא ביד אחת, ונלחמים באיראן ביד השנייה, הם לא שמים לב שהם בעצם מנסים להידמות לאיראן. אסור לתת להם להצליח.
זוהי מלחמה על נפשה של המדינה, כפי שהגו והקימו מייסדיה. עימות בין בן גביריזם לבגיניזם. בין לאומנות ללאומיות. בין ערכים, מצוינות מדעית וטכנולוגית וניהול מקצועי, לבין מה שאתם רואים עכשיו שם, כאן ובכל מקום. השתלטות עסקני הג׳ובים, הרידוד הכללי, הבוטות, חוסר היכולת, המכירה הכללית של הכל, למען אותה מטרה בלתי נתפסת: המשך היאחזות בשלטון, הימלטות מאימת החוק, בזיזת משאבים לטובת מגזרים והברחה מתוכננת וקרת רוח של כל הכוחות היצרניים והחשיבתיים של מדינת היהודים לארצות הים.
למה כתבתי את הטור הזה? אני לא באמת יודע. כתבתי, כי לא יכולתי אחרת. כי הרגשתי מחויבות. אני לא מצפה שמחר בבוקר יקום גדי איזנקוט ויגיד שאני צודק. באמת שלא. זה לא עובד ככה. לא אכעס עליו אם לא יעשה את זה, ויכול להיות שאצביע עבורו בכל מקרה. אני לא מאלה שחושבים שהאמת והצדק אצורים רק בקרבם. אני אדם מתלבט ומתחבט, מתייסר ומברר. אלא שהנושא כל כך חשוב, התקופה כל כך הרת גורל, מה שמונח על כף המאזניים כל כך דרמטי, שהייתי חייב לנקוט עמדה ברורה ולפרוק את המטען הזה מעל עצמי, כדי שאף פעם לא אוכל לגעור בעצמי על שלא ניסיתי.
התרעות פיקוד העורף