מערכת המשפט האזרחית בישראל קורסת תחת העומס. עבור האזרח, סכסוך שכנים או תביעה חוזית הופכים למסע ייסורים שעלול להימשך שנים, לעלות הון ולפעמים להסתיים בתחושה של עינוי דין. על רקע זה, הרחבת סמכויות הבוררות של בתי הדין הרבניים נראית על פניה כבשורה כמעט: הליך מהיר, נגיש ויעיל. אחרי הכל, הבוררות היא כלי לגיטימי. שני הצדדים מסכימים מראש למסור את ההכרעה לגורם מוסכם כדי לחסוך זמן, כסף והתדיינות ממושכת. אלא שיש בעיה.
הבעיה מתחילה במקום שבו המדינה מעניקה לבוררות הזו שיניים שלטוניות, והופכת בעצמה לצד בעניין. על פי החוק החדש, בוררות של בתי הדין היא פסק דין עם חותמת של המדינה, שהצדדים המעורבים יכולים לדרוש מהמדינה עזרה באכיפתו. זוהי בוררות במעטפת של סמכות.
עולה גם השאלה, עד כמה ההסכמה היא באמת חופשית. בקהילות מסוימות, הסירוב להידיין בבית הדין הרבני והעדפת המערכת האזרחית על פניו, נחשבים לטאבו חברתי ודתי. בתוך מערכת סגורה, שבה השיקולים אינם שקופים והלחץ הקהילתי מכריע, ה"הסכמה" היא לעיתים קרובות כפייה במסווה של בחירה. יהיו שיאמרו: מה אכפת לנו? אם יש ציבור שמעדיף זאת, ואם הדבר מקל את העומס בבתי המשפט, זה אפילו פתרון מבורך. אבל זו טעות מסוכנת, משום שהשאלה כאן אינה רק פרקטית, אלא עקרונית.
בניגוד לבוררות רגילה, שבה הצדדים יכולים להחליט שהבורר יפסוק על פי חוקי הכנסת או לפי "צדק והגינות", בבתי הדין הרבניים ברירת המחדל היא דין תורה. כלומר, המדינה מאפשרת למערכת משפטית הממומנת מכספי המיסים להכריע בסכסוכים אזרחיים על פי מערכת חוקים ששורשיה מוקדמים מאלה של המדינה המודרנית והדמוקרטית ואף מערכי השוויון. ומרגע שהמדינה מאשרת פסקי דין כאלה, היא תידרש גם לאכוף אותם. ישראל מאמצת לתוכה דה־פקטו מרכיבים של מדינת הלכה.
עצם קיומה של מערכת בתי דין רבניים לצד מערכת המשפט האזרחית היא אנומליה, ירושה היסטורית שהייתה צריכה להתבטל עם הקמת המדינה. איננו עוד מיעוט שחי תחת שלטון זר. כל מערכת המשפט היא שלנו. לכן, עם הקמת המדינה סמכויות בתי הדין הדתיים היו צריכות להצטמצם לניהול טקסים בלבד – של חתונות, הלוויות ובריתות, ולא להיות תקפות במשפט אזרחי. במקום לצמצם את סמכויות בתי הדין האלה, מוסיפים להם סמכויות. זאת בצד העובדה הבעייתית שהרבנות בישראל לקחה לעצמה מונופול על היהדות, דבר הפוגע ביחסינו עם יהדות התפוצות.
כל עוד המחנה הליברלי־ציוני, ובעיניי כלולות בו הליכוד והציונות הדתית, מפוצל ומסוכסך בתוך עצמו, המיעוט החרדי מצליח לקדם בעקביות את יעדיו. הם, מבחינתם, פועלים לפי תפיסת עולמם. אבל כשהמנהיגים הליברלים עסוקים בריב על המלוכה, הם מפקירים את המגרש.
התרעות פיקוד העורף