התרגלנו לחשוב על עוצמתה של מדינת ישראל דרך שני פרמטרים מרכזיים: כוח צבאי וכלכלה. אין ספק, שניהם חיוניים. אך נדמה כי אנו מפספסים את הרכיב השלישי, ואולי החשוב מכולם: הסיפור. במאה ה-20 סיפרנו לעולם סיפור ברור ועוצמתי: שואה ותקומה. העם היהודי, שנרדף ונחרב, קם מתוך האפר והקים מדינה. זה היה נרטיב שנגע בלבבות. אלא שבמאה ה-21 הסיפור הזה כבר אינו מספיק.
העולם השתנה - וגם אנחנו. ישראל של היום אינה רק סיפור של הישרדות, אלא של יצירה. מדינה שמחברת בין שורשים בני אלפי שנים לבין חדשנות טכנולוגית פורצת דרך. זהו סיפור של "מודרניות מושרשת", והוא צריך להיות במרכז הדיפלומטיה שלנו.
מודרניות מושרשת היא ההבנה שמדינה אינה יכולה להתקדם טכנולוגית, כלכלית וחברתית בלי זהותה ההיסטורית והתרבותית. במיוחד במזרח התיכון, שבו המסורות וההיסטוריה מעצבות תודעה ציבורית, נדרש שילוב: מודרנה כדי לשגשג בעולם הגלובלי, ושורשים המחברים למקום.
אך הסיפור אינו מסתיים שם. לאחר רצח סאדאת, מצרים וכמוה ירדן ויתרו על השורשים המשותפים והמשיכו במסלול של כוח המודרנה בלבד. ההסכמים עם ישראל נשמרו, אך נותרו "שלום קר". ללא הטמעה עמוקה בזהות הציבורית, הם לא הפכו לנרטיב משותף. התוצאה היא יציבות מדינית לצד ניכור חברתי.
המודרנה בלבד אינה מספיקה, ושורשים בלבד מובילים לאסון. רק השילוב ביניהם יוצר מציאות יציבה, לגיטימית ובת-קיימה. עבור ישראל, זהו שיעור אסטרטגי.
התרעות פיקוד העורף