"כשאנחנו נתקלים במצב של סטרס קיצוני, כל אחד מגיב קצת אחרת. יש מנעד גדול של תגובות. זה יכול לנוע ממצב של התכנסות קיצונית של אדם בעצמו – לא לדבר, לא לתקשר, לא לרצות לאכול ולשתות. ויכול להיות ההפך מהתכנסות: דיבור ללא הרף, תנועתיות רבה. יכול להיות גם מצב של מה שאנחנו מכנים דיסוציאציה או ניתוק, כשאדם לא יודע פתאום איפה הוא נמצא, או מרגיש שהוא בסרט או בחלום. אדם שנכנס להתקף חרדה יכול גם להרגיש דופק גבוה, קוצר נשימה, תחושה של כאבים בחזה, כמעט כמו התקף לב. כל מנעד התגובות הוא לגיטימי".
יש מקרים קיצוניים של ניתוקים או התכנסות, מציין פרופ' קריבוי, שבהם פשוט רצוי לנתק את האדם מהסביבה המלחיצה. "לפעמים, להגיע למיון זה מרגיע אנשים", הוא אומר. "במצבים מסוימים צריך להגיע לטיפול ראשוני של הרגעה, של נרמול המצב. לדוגמה, להגיד למטופל שזו תגובה נורמלית למצב לא נורמלי. כשנופל לידך טיל, זה לא מצב נורמלי. אז זה בסדר להרגיש שאתה עומד למות בעוד רגע ולהיות בחרדה עצומה. חלק מהטיפול הוא להגיד שזו תגובה תקינה, שזה בסדר".
בשלב הבא, מתאר ד"ר שריסט, אחרי ששוללים בעיה רפואית עוברים להתמודד עם עניין החרדה: "יש לנו כמה כללים שלפיהם אנחנו נוהגים. דבר ראשון, אנחנו נותנים למטופל עידוד ואישור שכרגע לא נמצאה איזו בעיה גופנית. מרגיעים את האדם. אם אפשר, שמים אותו בסביבה שקטה. בכל אחד משלבי הטיפול אנחנו מנסים לעשות הפרדה בין נפגעי החרדה לבין המטופלים שנפגעו פיזית וחולים שהגיעו בגלל בעיות רפואיות אחרות. מנסים לייצר עבורם סביבה מוגנת, שקטה, עם עובדים סוציאליים, עם צוות רפואי שמשגיח עליהם. חשוב גם שלאורך כל הזמן הזה יהיה מישהו עם עין רפואית פקוחה עליהם כדי לראות שאין באמת איזה שינוי, או שלא פספסו בעיה רפואית שמתפתחת עם הזמן ומחמירה. בדרך כלל, אם אפשר לסייע בעזרת הרגעה ושיחות, אנחנו נמנעים מטיפול תרופתי. אבל אם באמת מדובר בתסמינים קשים מאוד, יש טיפול תרופתי שאנחנו יכולים לתת, לדוגמה, כדורים שיעזרו קצת למטופל להתגבר על אירוע הסטרס הזה".
להתקף חרדה, אומרת ד"ר דניאלס, יש התחלה, אמצע וסוף. "לרוב, התקף החרדה יחלוף אחרי זמן לא רב. אבל עם זאת, אם אדם מרגיש ממש קשיים פיזיים, הוא צריך לעבור הערכה רפואית", היא אומרת.
התרעות פיקוד העורף