יש מלחמות שמוכרעות בשדה הקרב. ויש מלחמות שמוכרעות בשוקי האנרגיה, בחדרים סגורים, ובשיחות שאיש לא מודה שהתקיימו. המערכה מול איראן עשויה להיות מהסוג השני.
כאן נפתח חלון האפשרויות: לא הסכם רשמי, לא חתימות, אלא הבנות. ארה"ב "משחררת מעט חבל" בכל הקשור לאספקת אנרגיה לשוק הסיני, ובתמורה - סין מהדקת, בשקט, את החבל סביב הצוואר הכלכלי של טהראן. פחות רכישות, יותר זהירות, פחות חמצן.
זה לא נראה כמו סנקציות - אבל התוצאה דומה. טראמפ לא בהכרח "מקשקש" - הוא מערפל. הנטייה לפטור את ההתבטאויות של דונלד טראמפ כרעש רקע היא טעות. הדפוס מוכר:
בזמן שהשיח הציבורי מתפזר, מהלכים אמיתיים יכולים להתבצע מתחת לרדאר. האם זה כולל היערכות להשתלטות על נכסי אנרגיה? האם מדובר במרוץ לאורניום המועשר? ייתכן. אבל מהלך כזה יקר, מסוכן, ומסלים. לעומת זאת - חניקה כלכלית בשיתוף פעולה שקט? הרבה יותר אפקטיבית -ופחות מסוכנת.
הטעות הגדולה ביותר תהיה לחשוב במונחים בינאריים: או שיש דיל - או שאין. בעולם האמיתי, במיוחד בין ארה"ב לסין, הדברים עובדים אחרת:
ולכן, התרחיש המסוכן מבחינת ישראל הוא לא כישלון - אלא הצלחה חלקית: איראן נחלשת, אך לא נופלת. הגרעין מואט, אך לא נעצר. המשטר שורד - פצוע, אך מסוכן. ייתכן מאוד שלא נראה לעולם "דיל גדול" בין וושינגטון לבייג’ינג על איראן. אבל זה לא אומר שהוא לא קיים. הוא פשוט לא ייראה כמו דיל.
הוא ייראה כמו: מכליות שמשנות מסלול, בנקים שמקשיחים תנאים, חברות שנעלמות מעסקאות ובסוף - משטר אחד שמגלה שהעולם סוגר עליו, בלי שאיש הכריז על כך. וזה, מבחינת ישראל, תרחיש שדורש לא פחות דריכות ממלחמה גלויה - ואולי יותר.
התרעות פיקוד העורף