עברנו את פרעה - ונעבור גם את קאליבאף וחבר מרעיו | יוסי אחימאיר

“כנגד ארבעה בנים”, קראנו בהגדה. אין להם שמות. מתוארת רק תכונתו של כל אחד מהם: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. אבל בערב פסח זה התבשרנו על ארבעה בנים שלהם שמות מפורשים: נועם, מקסים, בן, גלעד. מילה אחת משותפת לארבעתם: גיבורים. ארבעה לוחמי חטיבת הנח”ל, שנפלו בקרב בדרום לבנון, שהקריבו את חייהם הצעירים על מנת להחזיר את השקט והביטחון ליישובי הצפון. קצין ושלושה מחייליו, מארבעה יישובים שונים: שדרות, להבים, בת ים ומודיעין. עוד ארבע משפחות שנוספו בערב חג החירות למשפחת השכול שכולנו מחבקים.

נפילת הארבעה, ונפילת אלה שקדמו להם במעשי הגבורה וההקרבה, העצימה את תחושת הדכדוך האופפת רבים בציבור. בוודאי גם המשך הירי מאיראן ומדרום לבנון, וכן ה”בילוי” במקלטים ובממ”דים. ואולם לא הכל מגלים דאגה או מביעים בגלוי חשש לשלום המדינה. ארבעת הנופלים ועוד מאות גיבורים שקדמו להם יצאו לחזית מלאי תחושת שליחות. הם התגייסו לצה”ל בתקופה של מלחמה מתמשכת מאז 7 באוקטובר, בידיעה שבמוקדם או במאוחר יסכנו את חייהם במלחמת התקומה. זוהי מהותו של צבא, שליחותם של לובשי המדים – בסדיר, בקבע ובמילואים. בבוא יום פקודה עליהם לצאת לקרב, להכות באויב הקם עלינו. מי במטוס ומי בטנק, מי בזחל”ם ומי רגלי. מי באיראן ומי בלבנון, מי ביו”ש ומי בעזה.

מפעם לפעם נזרקות לחלל האוויר אמירות שאינן תורמות למורל הלאומי. דברים שנאמרים בחדרי חדרים – וכך צריך להיות – מודלפים החוצה, גורמים נזק מורלי ומעודדים את האויב. אמירת הרמטכ”ל (ואני מאשים אך ורק את מדליפי דבריו) עוררה שמחה בטהרן. האויב חשב לעצמו ש”קריסת צה”ל” ממשית וקרובה, ומיד הקשיח עורפו. בטהרן ובנותיה המוכות יומם וליל מהאוויר כבר אומרים ראשי מדינת הטרור שהם בדרך לניצחון. ולא רק דברים שנאמרים בחדרי חדרים. גם בתקשורת. “צה”ל נדרש למתוח עצמו עד לקצה ונותר בלי אוויר בחזית הצפון” – זו הכותרת הראשית שקידמה את קוראי "הארץ" ערב החג. הפעם עלצו והתעודדו מחבלי חיזבאללה בדרום לבנון. נשארנו בלי אוויר.

“אני חושש באמת לעתיד המדינה”, התקשר אליי בהפתעה חבר מנוער, “קפלניסט” מובהק. “מה עושים?”, שאל בקול רועד. השבתי שהחשש העיקרי שלי הוא מהקרע בעם, מהעובדה שציבור שהוא במיעוט אינו מקבל את לגיטימיות הממשלה – כך לפני 7 באוקטובר, כך במהלך המלחמה - וכך היום. ציבור קיצוני מפגין וקוצף על השלטון הנבחר. העובדה שאנחנו בשנת בחירות תחריף את ההקצנה. חברי השיב שצריך לחשוב יחד על איחוי הקרעים ומיתון השיח. בזאת הסכמתי עימו. העובדה שפנה אליי, חשבתי, מלמדת שדאגתו הכנה מובילה לרצון טוב, אולי גם להתמתנות.

דווקא הידיד הגדול של ישראל, הנשיא טראמפ, האיש החזק בעולם, הוא מקור לעידוד ולדאגה גם יחד. מנהיג בלתי צפוי, שמשנה דעתו מיום ליום באשר להמשך המלחמה באיראן. מטריל את הסובבים אותו, גם את מנהיגינו, שבצדק אינם מוציאים מילה אחת של תמיהה או תרעומת. כולנו רוצים שהצבא הגדול בעולם ישלים בהקדם את השמדת שלטון החנק של משמרות המהפכה, ובכך ישים קץ אחת ולתמיד לירי הטילים על ישראל. חוסר הוודאות בעניין התנהלותו, מה יגיד היום ומה יורה לעשות מחר, מטריד כל ישראלי שנמצא בכל רגע בכוננות אזעקות, בוודאי ככל שאוזל החול בשעון של הקדנציה הטראמפית הקרבה למחציתה.

דאגות, פסימיות, חששות – אלה חלק מהדנ"א של העם היהודי בכל תולדותיו. בניגוד לעבר, באלפיים שנות גלות, עת היינו חסרי מגן, ישראל היום חזקה ואיתנה מאי פעם. מה נשתנה הפסח הזה לעומת מצבנו בתחתית השפל ב־7 באוקטובר? שישראל הקטנה מכה בעוצמה במעצמה האיראנית, הגדולה מאיתנו עשרות מונים הן בשטח והן באוכלוסין.

לכל המדוכדכים בתוכנו יש לומר: עברנו את פרעה אחרי עשר מכות שהמטיר הקב”ה, ועם סבלנות, סיבולת ואורך רוח, עם ביטחון מלא בצה”ל ובמפקדיו – נעבור גם את קאליבאף וחבר מרעיו במאות המכות שממטירים טייסינו הגיבורים. עושים סדר חדש במזרח התיכון, וישראל החזקה במרכזו.