אירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה ביקשה להיוולד מחדש. היבשת שנחרבה תחת עול הנאציזם והפשיזם, ושיתופי הפעולה של משטרים כדוגמת ממשלת וישי בצרפת, אימצה תפיסת עולם ליברלית - ולעיתים אף אולטרה-ליברלית - שביקשה להתרחק מכל סממן של עבר אלים, לאומני וכובש.
בגרמניה, למשל, שמות, סמלים וצבעים המזוהים עם התקופה הנאצית הוקעו מהשיח הציבורי; מושגים כמו "כיבוש ודיכוי" הפכו לטאבו. אלא שבתוך הניסיון להיטהר מן העבר, אירופה לא רק ריסנה את עצמה - היא ניטרלה בהדרגה גם את יכולתה לפעול והפכה שמנה ומסואבת.
בתוך מציאות זו, הולכת ומתחזקת טענה קשה יותר: אירופה, שביקשה להיגמל מאנטישמיותה ההיסטורית, שבה ומאמצת אותה - הפעם דרך עדשות חדשות. הביקורת על ישראל, שבעבר נתפסה כעמדה פוליטית לגיטימית, הפכה במקרים רבים לנרטיב חד-צדדי, שבו ישראל מוצגת כמדכאת והפלסטינים כקורבן מוחלט. במקביל, עליית זרמים אסלאמיסטיים קיצוניים בתוך אירופה תרמה להקצנת השיח הציבורי והובילה להתגברות אירועים אנטישמיים. בעיני מבקרי אירופה, מדובר לא רק בכשל מוסרי - אלא באובדן מוחלט של הזכות לבקר.
השלכה נוספת של שינוי זה היא היחלשות מוסדות בינלאומיים מסורתיים. האו"ם, שנתפס בעיני רבים כמוטה וכמי שמקדיש חלק ניכר מפעילותו לביקורת על ישראל, מאבד בהדרגה לגיטימציה. יוזמות חדשות, בעיקר מצד ארצות הברית, מבקשות לבנות מסגרות בינלאומיות חלופיות, אפקטיביות יותר, מוכוונות כלכלה ופוליטיות פחות.
כך נוצר מצב פרדוקסלי: אירופה, שבעבר הייתה מוקד כוח והשפעה עולמית, מוצאת עצמה בשולי הזירה. היא עדיין שוק מרכזי לייצוא ישראלי, אך במקביל נזקקת יותר ויותר לטכנולוגיות הביטחוניות של ישראל - במיוחד לנוכח האיום הרוסי המתחדש. תלות זו מחלישה עוד יותר את יכולתה להטיף מוסר או להוביל קו מדיני תקיף נגד ישראל.
בסופו של דבר, שקיעתה של אירופה אינה נובעת מאירוע אחד, אלא מצירוף של תהליכים: אובדן ביטחון עצמי, מדיניות הגירה לא מבוקרת, הקצנה אידיאולוגית, והתרחקות מבעלת בריתה ההיסטורית - ארצות הברית. בתוך כל אלה, נשחק גם מעמדה המוסרי. כאשר יבשת שבעבר התעלמה או שיתפה פעולה עם אחד הפשעים הגדולים בהיסטוריה האנושית, חוזרת ומובילה קו ביקורתי חד-צדדי כלפי מדינת היהודים - הביקורת הזו מתקבלת, בעיני רבים בישראל, כבלתי לגיטימית.
בשעה שהעולם נע קדימה ומשרטט מחדש את מפת הבריתות והערכים, ראוי לשאול: האם אירופה עודנה אותה יבשת מערבית, ליברלית ובטוחה בעצמה - או שהיא הולכת ושוקעת אל משבר זהות עמוק, המוביל אותה לאחור, אל חשכת ימי הביניים, ואולי אף אל מציאות רעיונית קיצונית יותר, המזכירה עידנים קדומים של קנאות דתית קיצונית וחוסר סובלנות?
התרעות פיקוד העורף