הפעם, טראמפ כבר לא הסתפק באיומים הרגילים. בפוסט שפרסם ב-Truth Social הוא כתב כי "ציוויליזציה שלמה תמות הלילה", ובה בעת גם רמז לאפשרות של "שינוי משטר מלא ומוחלט". זהו נוסח חריף במיוחד, שמלמד עד כמה טראמפ בחר להעלות את גובה הלהבות. ודווקא משום כך מתחדדת השאלה האם מאחורי הרטוריקה הזאת יש גם דרך מעשית לכפות על טהראן תוצאה שלא הושגה עד כה.
בישראל יש מי שסבורים שהציוץ הדרמטי הזה לא נועד רק להפחיד את האיראנים, אלא גם לשרת מטרה נוספת - לבנות כבר עכשיו את טיעון ההגנה של טראמפ עצמו. כלומר, להמחיש לעולם, וגם לציבור האיראני, שהוא הזהיר, איים, הלך עד הקצה הרטורי - ואם בכל זאת תבוא הסלמה, האחריות תהיה של טהראן. לפי הקריאה הזאת, האיום אינו רק אות לפתיחת אש אפשרית, אלא גם מהלך מקדים שנועד להעביר את האחריות לצד השני.
הסתירה בלב המדיניות האמריקאית ניכרת לעין. מצד אחד, טראמפ מבקש להיראות כמי שמפעיל כוח חסר תקדים, נשיא שאיש לא יוכל לומר עליו שהיסס מול איראן. מצד אחר, גם עכשיו הוא עדיין מותיר פתח לעסקה של הרגע האחרון. לא במקרה, דווקא בתוך ממשלו יש מי שדוחפים לעוד ניסיון דיפלומטי, אף שההכנות להסלמה רחבה כבר נמשכות במקביל. כך שהאולטימטום הזה משמש גם כאיום צבאי וגם ככלי מיקוח.
הבעיה היא שמשטרים מהסוג האיראני אינם תמיד נשברים כשהמחיר עולה. לא פעם הם ננעלים עוד יותר, מתבצרים עוד יותר, ורואים בעצם הלחץ הוכחה לכך שאסור להם להיכנע. בישראל יש מי שמעריכים כי גם טראמפ עצמו מבין זאת היטב - ולכן, למרות הנוסח האפוקליפטי, הוא אינו בהכרח חותר להפצצה רחבה כבר עכשיו. מבחינתו, מהלך כזה עלול שלא להניב הישג מדיני ברור, ולכן האיום הקיצוני נועד אולי דווקא למנוע את הצורך לממש אותו.
מנקודת מבט ישראלית, ההתפתחות הזאת מורכבת במיוחד. ירושלים רואה, בצדק, הזדמנות אסטרטגית נדירה: נשיא אמריקאי שמדבר במונחים מקסימליסטיים, נכונות אמריקאית לפעול נגד נכסים רגישים, ולחץ הולך וגובר על מרכזי הכובד של המשטר. אלא שגם בישראל צריכים להיזהר מאשליית ההכרעה הקלה.
נקודת המבחן האמיתית נמצאת בשאלה מה טראמפ מנסה להשיג בטווח המיידי. אם מדובר בפתיחת הורמוז, בהפסקת אש או בהבנות זמניות, עדיין אפשר לדמיין מוצא דיפלומטי מאולתר, גם אם ברגע האחרון. ואם מקשיבים להערכות שנשמעות בישראל, כאן נמצא המוקד המיידי ביותר להסדר אפשרי: לא בפריצה מהירה בסוגיות הגרעין והטילים, אלא דווקא במהלך מוגבל יותר סביב הורמוז, שייצור מרווח נשימה וזמן למשא ומתן. ההיגיון הזה פשוט: על טילים, על טווחים, על היקף הפיקוח, על גורל האורניום המועשר - אי אפשר לסגור עניין בן לילה. אלה נושאים שמחייבים משא ומתן מסודר.
לעומת זאת, פתיחת הורמוז היא צעד מיידי, מוחשי, שיכול לשמש בסיס להסדר ביניים. אם טראמפ מכוון רחוק יותר - להשפלה אסטרטגית של איראן, לחיסול יכולותיה האזוריות, ואולי אפילו ליצירת תנאים להתמוטטות המשטר - הדרך לשם ארוכה, יקרה ומסוכנת לאין שיעור. במקרה כזה, האיומים על "לילה היסטורי" עלולים להתברר לא ככלי שמסיים את המשבר, אלא כעוד שלב בהעמקתו. גם השווקים כבר קוראים זאת כך: עליית מחירי הנפט מלמדת שהעולם אינו מתמחר רגיעה קרובה, אלא חשש מהתרחבות נוספת של העימות ומהמשך השיבוש בהורמוז.
לפי הקו הזה, ההודעה האפוקליפטית שלו היא במידה רבה ניסיון נואש למנוע את הצורך במימוש האיום, באמצעות המחשה קיצונית של הרצינות האמריקאית. טראמפ מנסה לשכנע את איראן שהמחיר שייגבה ממנה מעתה יהיה בלתי נסבל. איראן, לפי שעה, מנסה לשכנע את טראמפ שהיא מסוגלת לספוג יותר משנדמה לו.
ובתוך המתח הזה נמצאת גם ישראל: נהנית מן הלחץ על אויבתה המרה ביותר, אבל תלויה בהחלטות שיתקבלו בסופו של דבר בוושינגטון, לא בירושלים. לנתניהו יש השפעה, אך לא שליטה. אם טראמפ יבחר בדקה ה-90 בעסקה, ישראל תידרש לחיות עם תוצאה חלקית. אם יבחר בהסלמה רחבה, היא תידרש לחיות עם תוצאותיה.
בשלב הזה כבר ברור שלא מדובר בעוד סבב שגרתי של איומים והצהרות. האולטימטום אמיתי, התקיפות אמיתיות, ערוצי התיווך אמיתיים, וגם הסיכון האזורי והעולמי אמיתי. השאלה כבר אינה אם הופעל כוח. השאלה היא אם הכוח הזה מסוגל לייצר תוצאה מדינית - או שהוא רק דוחף את המזרח התיכון עמוק יותר אל תוך המלחמה.
התרעות פיקוד העורף