לילה, ספט' 2008, קור ירושלמי באוויר. הטלפון מצלצל. על הקו שוטר. "דביר, התפוצץ מטען ליד ביתו של פרופסור שטרנהל. הוא פצוע ומפונה לבית החולים. בזירה נמצאו כרוזים, כמו בפעמים הקודמות. תגיע". קם במהירות. תוך כדי התארגנות מעדכן, מקפיץ כוחות, אוסף פרטים ראשוניים ויוצא לדרך. יש חשיבות קריטית להגעה מהירה לזירה. לזירה יש חלון זמן קצר עד שהיא מתלכלכת. אנשים נכנסים ויוצאים, ממצאים נעלמים. כל דקה שעוברת מקשה על היכולת להבין מה באמת קרה.
לא מדובר באירוע בודד אלא חוליה נוספת בשרשרת. שנים אנחנו מנהלים מרדף אחר האדם או הקבוצה שעומדים מאחורי שורת הפיגועים. כבר היו ניסיונות לרצוח שוטרים בשכונת רמות בירושלים וביישוב עלי. מטען התפוצץ סמוך לבית ג׳מאל ליד בית שמש ופצע אדם שעבד במקום. באריאל נשלח משלוח מנות ממולכד לביתו של מסיונר, בנו בן החמש עשרה נפצע קשה. התמונה מתבהרת מדובר באותה יד מכוונת, באותה שיטה, בטרור יהודי. ועדיין אין קצה חוט.
הגעה לזירה אינה רק פעולה מקצועית אלא גם מפגש מחודש עם תובנה קשה. טרור יהודי מסוכן, גם לחיי יהודים. חלפו שנים מאז אותו מפגש קרוב מדי עם השחור בעיניו של רוצח ראש הממשלה, אך הלקח נותר חד. המרחק בין רעיון קיצוני לבין פעולה אלימה קצר מאוד. בתוך החטיבה שלנו בשב"כ תחושת תסכול עמוקה. שנים של פיגועים והמערכת עדיין מגששת באפלה.
החטיבה לסיכול טרור יהודי היא חטיבה ללא תהילה. זה אינו תחום נוצץ או יוקרתי, אך הוא קריטי לקיומה של ישראל דמוקרטית. בסדרה של פיגועים יש ממד מאיים במיוחד. התחושה שאין מושג מי עומד מאחוריהם ושמדובר במגמה שמסלימה. הידיעה שיש פער, שיש משהו שלא ידוע, ושהשאלה אינה אם תבוא הפתעה נוספת אלא מתי.
המסר שמחלחל לשטח מסוכן מאוד. הוא עלול להוביל לדם יהודי נוסף. כאשר אין גינוי ברור וכאשר אין אכיפה אפקטיבית נוצרת תחושה שמותר. וכאשר נוצרת תחושה שמותר, האלימות מתרחבת. זו אינה רק בעיה מוסרית אלא סכנה ביטחונית ממשית. טרור אינו נשאר תחום ומוגבל. הוא מתפשט, משנה צורה וחוזר כבומרנג. מי שסבור שניתן להפעיל אלימות אידיאולוגית כלפי ערבים והיא לא תזלוג פנימה אל תוך החברה הישראלית טועה. כבר ראינו בעבר כיצד קיצוניות יהודית הובילה לרציחות פוליטיות, ואין כל סיבה להניח שהפעם זה ייעצר מעצמו.
אנחנו מסיימים את חג החירות, את הסיפור המכונן של העם היהודי. אך החירות אינה רק יציאה מעבדות אלא גם היכולת להציב גבולות לעצמנו. להיות עם סגולה אינו ביטוי לעליונות אלא מחויבות מוסרית גבוהה יותר. עם שאינו יודע להציב גבולות לאלימות היוצאת מתוכו מאבד בהדרגה את יסודותיו הערכיים. חברה שמעלימה עין מאלימות אידיאולוגית בגלל זהות המבצעים פוגעת בעצמה. זו אינה שאלה של ימין או שמאל אלא שאלה של מוסר וערכים, של חברה.
האמירה חייבת להיות ברורה. לא שותקים לטרור של יהודים. לא מצדיקים אותו ולא מעלימים ממנו עין. האחריות היא בראש ובראשונה של המדינה ושל הנהגתה, הנהגה ששכחה אחריות מהי. מדינה שאינה יודעת להתמודד עם טרור מבית תתקשה מאוד להתמודד גם עם אויבים מחוץ. האיום הפנימי לא יעלם ככה פתאום.
התרעות פיקוד העורף