לא רציתי לכתוב על מלחמה, ובכל זאת היא נוכחת | טליה לוין

"את נראית מעולה", אמרה לי זו שפגשה אותי בתחנת האוטובוס אחרי שלושה שבועות שבהם לא העזתי לצאת מהבית.

לפני שהעברנו את המזרן הזוגי הענק אל הממ"ד, כך שהוא חסם את ארון הבגדים, הוצאנו ממנו בגדים שיספיקו לשבוע, מקסימום עשרה ימי מלחמה. מי היה מאמין שזה יימשך כל כך הרבה זמן, שנחליף עונות, שנעבור משעון חורף לקיץ.

“תודה", עניתי לה ומיד הבטתי בהשתקפותי בחלון הראווה הסמוך. ביקשתי לראות אם היא סתם אומרת שאני נראית טוב, או שאיבדתי את היכולת להסתכל על עצמי באובייקטיביות. אולי בתוך תוכי ידעתי שאני יכולה יותר טוב, שפעם הייתי נראית טוב יותר, ואפילו לא הערכתי את זה.

אף על פי שהוצאתי החוצה את הבגדים האהובים עליי, וגם את אלה שידעתי שיכולים לשמש אותי במקרה שאיאלץ לצאת החוצה, הרגשתי שהניוון נתן בגופי את אותותיו. כבר לא הרגשתי בנוח בבגדים האהובים שלי, וזה לא עניין של משקל. שלושה או ארבעה קילוגרמים מיותרים הם לא אישיו מבחינתי. חוסר הנוחות לא היה בגלל המראה, אלא התחושה.

זה לא רק הניוון הפיזי שנגרם מהלופ של ישיבה-שכיבה־ישיבה של השבועות האחרונים. יש גם תסמינים פיזיים של אישה שמגרדת את סוף שנות ה־40 שלה ועוברת פאזה נוספת בחיים וצריכה להתמודד עם זה לפני החתונה. כך היה כשבוקר אחד פתאום צצו בראשי שתיים־שלוש שערות לבנות. התווספו למעטות שהיו לי, כאילו מנסות לגרום לי לשחרר את השליטה בהתמכרות לאנטי־אייג'ינג ולקבל את מה שמגיע כמצב נתון. לנסות לשפר, אבל להפסיק לנסות לשנות.

גיל ההתבגרות עבר עליי בקושי רב ובהתנגדות רבה. המחשבה שאני צריכה להפסיק להיות טום בוי שמסתובבת בעולם במכנסיים קצרים וטי־שירט של בנים ולהפוך לאישה הייתה טראומטית עבורי. עברתי את זה בהצלחה, גם אם באיחור. ועכשיו, אחרי שלקח לי כל כך הרבה שנים להרגיש בנוח בעורי ובגופי, פתאום אני צריכה להסתגל מחדש. להביט במראה ולהבין שיש פה משהו אחר. במהות, באלסטיות, במראה, בצורה. אני מתבגרת. אני משתנה מבחינה פיזית. לפעמים אני מרגישה שאני קצת משתגעת.

“זה בסדר", אני מקפידה לומר בכל יום מול המראה. זו אני החדשה והיא הכי טובה שיש. עברתי טרנספורמציה עצומה בשנתיים וחצי האחרונות, סטירת לחי שטלטלה את עולמי והפכה אותו. הצלחתי להוציא את המיטב מהמצב.

ועכשיו, מצד אחד אני לא רוצה להילחם בטבע, אני רוצה לקבל את כל מה שהוא מביא איתו. מצד שני אני רוצה את עצמי, כמו שאני מכירה, כמו שלמדתי לאהוב. למה אף אחד לא הכין אותי לזה?

ההוא שלצידי חמוד כל כך. הוא אומר לי שהוא אוהב אותי ככה, כמו שאני ושאני לא צריכה לשנות כלום, גם כשהג'ינס לוחץ עליי אף על פי שאני לא מפסיקה להתאמן. כשקופצות בטלפון שלי תמונות מהעבר, הוא אומר בלי למצמץ שהיום אני גרסה טובה יותר של עצמי.

פעם חשבתי שאני מחפשת את השלמות הזאת בשביל מישהו אחר. תמיד רציתי למצוא חן בעיני מישהו אחר. כיום, כשמישהו אחר מקבל אותי באהבה עם כל מה שאני רואה כמגרעות, אני תוהה מה מונע ממני לקבל בעצמי את השינוי הזה.

גם כשסבא שלי היה בן כמעט 90, הוא אמר שהוא עדיין מרגיש כמו בן 18, ושבכל פעם שהוא מסתכל במראה הוא מופתע לראות את האדם הזקן שמשתקף מולו. אני יודעת שאני עדיין צעירה ועוד שנים ארוכות לפניי. “את רק בגיל ההתבגרות של גיל המעבר", אמרה לי חברה מבוגרת ממני, “יש לך עוד כל כך הרבה זמן".

לא רציתי לכתוב על מלחמה, ובכל זאת היא נוכחת. לאורך השבועות הארוכים שרוויים במתח, דריכות וחשש מתמיד, שמתי לב שזו גם מלחמה אישית קטנה אך עיקשת. פתאום כל הבעיות הקטנות והיומיומיות שהטרידו אותי, המלחמה בשלושה קילוגרמים עודפים, המלחמה לשנות הרגלים שכבר לא התאימו לי, המלחמה להתחיל דברים חדשים שתמיד דחיתי - קיבלו פרופורציה אחרת. כשפרצה המלחמה בחוץ, החלטתי שלא מתחשק לי להילחם יותר. שיש מספיק מלחמות בחוץ ואני רוצה שלום פנימי. גם אם זה אומר לשבת לשיחות משא ומתן אל תוך הלילה עם הדמות החדשה שמשתקפת מולי בראי.