בכנסת, יותר מבכל זירה אחרת, אין מקום לטעויות מהסוג הזה. כל הצבעה היא לא רק לחיצה על כפתור, היא הכרעה שמשפיעה על חיי אזרחים: יוקר המחיה, מערכת החינוך, הבריאות, אמון הציבור כולו. לכן, כשנבחר ציבור טוען שלא הבין, שלא ידע, שלא הספיק - זו לא בעיה פוליטית אלא בעיה ערכית.
הטענה "הטעו אותנו" חוזרת בעיקר סביב הצבעות מורכבות: חוקי הסדרים עמוסים בסעיפים, שינויים של הרגע האחרון בנוסחי חוקים ולעיתים מהלכים פרלמנטריים מהירים שמקשים על מעקב. כל אלה אכן מציבים אתגר. אבל כאן בדיוק נבחנת הנהגה: האם תפקידו של נבחר ציבור להגיב למציאות, או להבין אותה לעומק לפני שהוא פועל?
דוגמה בולטת לכך היא העברת מאות מיליוני שקלים לאוכלוסיות מגזריות, ובראשן המגזר החרדי, מהלכים שעברו בהצבעות בכנסת למרות סימני שאלה כבדים בנוגע לשקיפותם והשלכותיהם על הציבור. הבעיה אינה רק בהחלטות עצמן, אלא באופן שבו הן מתקבלות. חוקי ההסדרים בשנים האחרונות הפכו לשדה שבו האחריות מתפוגגת: חברי אופוזיציה מצביעים, נמנעים, ובדיעבד מסבירים שלא הבינו עד הסוף.
יותר מדי פעמים האחריות "זזה": אל הקואליציה, הנהלים, "השיטה". פחות מדי פעמים היא נשארת במקום שבו היא אמורה להימצא: אצל מי שהצביע. כי אין תחליף לבדיקה, להבנה, להתעקשות. והציבור אינו רק צופה מהצד, הוא גם משלם. דרך החלטות כלכליות שמתקבלות בלי בחינה מספקת, דרך חוקים שמשנים מציאות בלי דיון עמוק.
אבל יש כאן שכבה עמוקה יותר של הבעיה, והיא לא מתחילה בכנסת, אלא בחברה. אנחנו חיים במציאות של פיצול: קבוצות מול קבוצות, מחנות מול מחנות, אמיתות מתחרות. במציאות כזו, האחריות הופכת למושג חמקמק. כל צד משוכנע שהצד השני אשם, וכל אחד מוצא סיבה לכך שהוא אינו צריך להסתכל פנימה.
אם אנחנו רוצים הנהגה אחרת, אנחנו צריכים לדרוש משהו אחר. לא רק עמדות, אלא גם אחריות. אחריות שמתחילה בפרטים הקטנים – לקרוא, להבין, לשאול, ונמשכת בהחלטות הגדולות. ואולי יותר מזה: אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה אנחנו מוכנים לשנות. כי הנהגה אינה נוצרת בחלל ריק. היא תוצר של תרבות. וכשהתרבות סובלנית לתירוצים, היא תקבל תירוצים.
בינתיים, הציבור ממשיך לשלם. לא רק בכסף, גם באמון, שהוא המטבע היקר ביותר בדמוקרטיה. וכשהוא נשחק בגלל תחושת חוסר האחריות, הנזק גדול בהרבה ממה שנגרם בכל הצבעה שהיא.
התרעות פיקוד העורף